קראתי לאחרונה (או קראתי וקראתי מחדש) שני ספרים שראו אור לפני מאה שנה בדיוק, ב-1925, ונכתבו על ידי שתי סופרות אנגליות.
ב"עם עובד" ממשיכים במפעל המבורך של תרגום (בידיה האמונות של מיכל אלפון) כל יצירות אגתה כריסטי לעברית עדכנית. הם תרגמו שם כעת את "הסוד באחוזת צ'ימניס". המפעל בעיקרון מבורך, אבל הספר הזה מגוחך. כמו שלפעמים הינם ספריה של האשפית. כמה פעמים כבר הזכרתי את מסתו הידועה והידועה-לשמצה של אדמונד וילסון בשנות הארבעים נגד ז'אנר הבלש. וילסון, מבקר גדול, דגול, כתב בכותרת מסתו "למי אכפת מי רצח את רוג'ר אקרויד", כשהוא מכוון לספרה הידוע של כריסטי (מ-1926) "מי רצח את רוג'ר אקרויד". לגבי הספר ההוא הוא שגה. אבל לא כך לגבי הספר הנוכחי. באותה מסה עוינת (וידועה, כאמור, לשמצה בחוגים מסוימים) ב"ניו יורקר" כתב וילסון, שלמרות הפופולריות הרבה של הז'אנר הבלשי בארה"ב, ולמרות מעריצים ידועי שם כוודרו וילסון וויליאם באטלר ייטס, הוא לא מוצא בו טעם רב. ואז הוסיף וילסון הערה מעניינת: האטיקט של ביקורת הספרות, שאוסר על "ספוילרים" בביקורות על ספרי בלש, מביא לכך שהז'אנר יוצא נשכר באופן לא הוגן, כי חשיפת הפתרונות הקלושים הייתה חושפת פעמים רבות את ערוות הסיפורים עצמם. ואכן, ההתרה במקרה הזה של "צ'ימניס" כל כך פרועה ומופרכת ומגוחכת שהיא הופכת את המותחן לחוכא ואיטללולא. ובכל זאת קראתי בהנאה מסוימת! גם בגלל כמה בדיחות טובות שיש כאן, אחת מהן נחקקה במיוחד בזכרוני, על מנהל מלון צרפתי שעטה על פניו הבעה של דיסקרטיות עילאית "שרק צרפתי מסוגל לה", כותבת כריסטי.
הרומן השני מאותה שנה, מדינה ומגדר, הוא "גברת דאלוויי" (בהוצאת "פן" ותרגום של שרון פרמינגר). שאני קורא פעם שנייה בהנאה גדולה. מכל יצירות הסיפורת של וירג'יניה וולף (את ביקורת הספרות המעניינת והמסות שלה אני שם בצד) זו האהובה עלי ביותר (יש כאלה שבפירוש איני אוהב, יש כאלה שאיני מבין ויש כאלה שלא קראתי). זו יצירה חזקה ומרגשת וחיה בצורה בלתי רגילה. וברור שהיא התשובה שלה לג'ויס, שספרו הגדול ראה אור שלוש שנים קודם לכן, ובו ראתה תלמיד בית ספר חצוף, בציטוט המשמיץ הידוע. כך או כך, אני אוהב – ומבין – את זרם התודעה של "גברת דאלוויי" יותר מאשר את "יוליסס", שהינו גם זרם הידע המערבי, לא רק התודעה, ועל כך מעריצים אותו רבים ואני מרוחק ממנו.
מבקר חופשי 