פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
הפתיחה המצוינת של הממואר הזה מכניסה אותנו באחת אל נושאו המרכזי, אל האובדן שאין להשיבו: "ומה יהיה על הבדיחות? בדיחות משפחתיות אינן יכולות לחרוג מבית גידולן. הן לא בדיוק הומור, יותר אחְוות מי שהיו שם. מושב לצים פרטי לגמרי, מביך בחוסר התחכום שלו, קלוש יותר מהחלקה על קליפת בננה". ה"מושב לצים" התנ"כי הכללי מיוחד כאן לדבר הפרטי שלא ניתן לשיתוף; דווקא אל הבדיחות, שהן כשלעצמן בעצמן מגוחכות, מתגעגע האָבֵל.
אביבית משמרי היא "הרבע הנותר". היא מספרת במִקטעים קצרים על הוריה, רחל ויהושע, ואחיה הגדול, מוטי, שהלכו לעולמם בשנים האחרונות. המקטעים ביחס לאם ולאב עוסקים בעיקר בתקופת חייהם האחרונה, עת סעדה וליוותה אותם בִּתם ככל יכולתה. התיאורים כנים, כתובים בתבונה, בתבונת-כתיבה, בתבונת-רגש, ולכן מתקבלים ברגש בידי הקורא, שמתמלא מהם. הקטעים שעוסקים באח, מוטי, מתארים גם כמה רגעים מהתמודדותו ארוכת השנים עם הסכיזופרניה, שלקה בה בשנות העשרים שלו. המחלה הזו אילצה אותו "לסגת בהדרגה מכל עמדת אוטונומיה שהייתה לו".
"טוב ללכת לבית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו", אמר קוהלת, בגרסה העברית של "פילוסופיה פירושו לדעת למות" של מונטיין. ומשמרי מציעה כאן גרסה צנועה של התהייה וההתמודדות איך לחיות בצל המוות: "היה, חלף וחדל. אדם להבל דמה ימיו כצל עובר. בואו נראה מה עושים כדי להרגיש בחיים: אוכל, סקס, טבע, ספורט, נסיעה לנוף אחר, הסתכנות מכוונת, אלימות, בכי, צחוק. אני בזמן האחרון הצלחתי להרגיש חיה באמצעות התקפי חרדה. הסיבות קטנות ומטופשות. אבל הפעימות המואצות, הנשימה העולה ויורדת, לחץ הדם, לא מניחים לשכוח את הקיום". לחיות כל אחד יכול; הֱיות אירוני אל מול המוות הינה, בין היתר, מותר האדם ועליה גאוותו המוצדקת.
למה לכתוב? הכתיבה היא כאן חלק מהחיפוש אחר טקס הזיכרון הנכון. היא מקבילה להתלבטות אם לציין את ההולכים ביום מותם או ביום הולדתם. "מדובר בהתלבטות שדתיים פטורים ממנה – יש הלכה, יש מנהג קהילה, עושים כדקדוקם ונחים. ואילו טקס זיכרון חילוני הוא מרחב החלטות פתוח". הנה כי כן, יש, לטעמי, לקרוא את הספר הזה לאור משבר החילוניות הישראלי (שהכותבת עסקה בו בספרה מ-2014, "הזקן השתגע"): חיפוש הזהות של השבט החילוני, חיפושיו אחר הטקסט והטקס. האם הספר הינו ניסיון לתפילה חילונית בציבור? הספרות כקדיש? כשקוראים אותו במשקפיים האלה מתגלה שלל התייחסויות לדת בספר; הדת שכל כך זקוקים לה בשעה זו, אבל היא אינה מצויה לחילוני: "כירורג הוא מי שזוכר, גם בטלטולים סהרוריים באמצע הלילה, את כיליון הבשר ואת חוסר הטעם שבתפילה […] ברשותו רק תער קטן […] אף טיפה מן התער לא תיזל על ספר התהילים הקטן של החולה, המונח בתורו על ישראל היום" (שימו לב לבניין הזעיר אך יציב שיוצרים העיתון הימני וספר התחינות). האח, שהצטיין בחיקויים של זאב רווח ושל אבנר חזקיהו, התקרב לדת בבגרותו. במשפחה מעדות המזרח, כמו משפחתה, מציינת משמרי, לא מכנים זאת "חוזר בתשובה" כי אם "מתחזק". הוא גם התקרב לברסלב ונסע לאומן אך משמרי מציינת שבגלל הקישור בין המחלה להתחזקות הדתית היא לא מתפעלת מהשמחה המאנית הברסלבית או אף מסיפוריו של רבי נחמן. עם זאת, היא מציינת בהדגשה שאחרי פטירתו של האח היו אנשי ברסלב היחידים שזכרו אותו מיד ולטובה וסיפרו עליו כשהתקשרה לספר ולשמוע עליו. כלומר, ברסלב נתנו לא רק מטפיזיקה, כי אם קהילה. גם זו חסרה לחילוני, בצד הטקס והטקסט.
כמו טקסטים רבים שרואים אור לאחרונה הטקסט הזה קצר. 116 עמ'. תוכנו, כאמור, בעל משקל: רגשי, אסתטי, רעיוני. אבל למרות החיבה המובנית של מבקרים לספר קצר (שקוצב את משימת הקריאה השבועית שלהם), חשתי שהיה כדאי כאן לעבּות את הספר. ושניתן היה לעשות זאת בגלל נושא אחר שהמחברת טרחה לגעת בו לפחות פעמיים בספר, כי הרגישה כנראה שיש לו חשיבות בהקשר של האבלות, אבל לא פיתחה אותו. סמוך לפתח הספר כותבת משמרי שהיא משלימה את ספרה "מחוץ למולדתי, שאינה עוד ארצי". כך אנחנו למדים שהיא איננה חיה כעת בישראל ומתלווה לכך סיבה עקרונית. והנה, בסמוך לסוף הספר, מספרת משמרי שהיא בכנסיית הזיכרון על שם הקיסר וילהלם, כלומר בברלין, בה היא מאזינה לקנטטה של באך. כל כך יפים בעיניה המוזיקה ו"הדימויים הלקוחים מתהילים, מהאוונגליונים, לשחות בהתעלות מוזיקלית-דתית". ואז היא נזכרת בניגוני בית הכנסת בילדותה, בהתפלצות שודאי הייתה מתפלצת אמהּ לו הייתה רואה את בתה "בתוך מעצמה נוצרית".
הקשר לארץ הוא קודם כל הקשר למשפחה. כשזו כלתה ונותרת הרבע הנותר (לא "הרבעון הרביעי", כשמה של תנועה ציבורית שדוגלת דווקא בשיקום הישראליות), קל יותר הניתוק. כשאתה חילוני גדול יותר האתגר של ביסוס קהילה, טקסט וטקסט. קיים קשר אמיץ בין ההיוותרות לפליטה מהכיליון המשפחתי, החיפוש הרוחני לתחליף לדת ולגלות שגזרה על עצמה המחברת.
מבקר חופשי 
תגובות
מתי שהו בטח אקרא את הספר, אני מתפלאת אבל על זה שלא אמרת כלום על ספרים ממומנים על ידי המחבר, או לחילופין ספר שיוצא בהוצאת/הפקת ספרים ששייכת לסופרת.
הסרקזם (הקהה) אינו במקום. מי שיודע לקרוא, יכול היה לקרוא (באזכור אליו את מכוונת את דברייך) שלמרות שאני חושב שיש בעייתיות במודל המימון העצמי של המחבר דעתי אינה נחרצת לגביו ואני סבור שיש גם יצירות טובות שמומנו על ידי מחבריהן. הצבעתי על התופעה כי היא ראויה לציון ובעלת השלכות ואכן גם השלכות שליליות. זה אחד התפקידים של המבקר – לומר מה קורה בפועל בשדה, כמיטב יכולתו.
"כשאתה חילוני גדול יותר האתגר של ביסוס קהילה, טקסט וטקסט".
על סמך מה אתה מבסס את האמירה הזאת? אני לא מומחה בתחום, אבל מכיר סטטיסטיקה שחילוניים לא עוזבים את קהילותיהם בשיעורים גדולים יותר מדתיים או מסורתיים. וניסיוני האישי, האנקדוטלי, כחילוני הוא דווקא תחושת שייכות חזקה לקהילה (ליתר דיוק לכמה וכמה קהילות).
אני שומע לאחרונה שוב ושוב טענות דומות שמופנות הן כלפי החילוניות והן כלפי הליברליזם (שלכאורה מעמדו בעולם נחלש כיוון שאיננו עונה על הצורך האנושי של ביסוס קהילה) — שומע ותמה, מאיפה הגיעה לעולם האקסיומה המשונה הזאת ועל מה היא מתבססת?
תמהני אם מישהו כבר נתן את דעתו לאיזון הנכון בין הרצון להיות חלק מקהילה לבין חוסר הרצון לחוות קהילה חונקת ורודה. תמהני אם מישהו מצא תשובה לשאלה, אם תיתכן בימינו קהילה בת קיימא שאינה דתית בדרך כלשהי. בסדרות אמריקאיות רואים קהילות דתיות מתונות, מסבירות פנים, מאפשרות. האם יש כאלו במציאות?