מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קטנים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

הכוח האינטלקטואלי והאסתטי של הטקסט (כי לְמה שמכונה בכלליות לא מדייקת "ספרי עיון" יש גם אסתטיקה; וכשהיא תומכת בטיעונים מיוחד לה גם שם: "רטוריקה") נעוץ בהשוואה שהוא עורך בין רצח רבין והשבעה באוקטובר. תוכן ההשוואה: בשני המקרים אירוע אדיר ממדים סימן לכאורה את קיצם הפוליטי של אלה שכרוכים בו. אלא שממגוון סיבות, בחלוף זמן-מה יצאו במפתיע האחראים או המקושרים לאסון מחוזקים.

הנושא המרכזי של הספר, שכתב פרופ' אסף שרון שהוא אידאולוג פוליטי מרשים של השמאל הישראלי (ו"אידאולוג" אינה מילה גסה), מתמקד בסיבה מרכזית, לדעתו, למהפך המפתיע שבו הימין, אז ב-95/96 והיום, חזר מהתבוסה הוודאית אל הניצחון (בבחירות 96') ואל ההתאוששות המסוימת בסקרים (כיום). הסיבה העיקרית לכך, לפי שרון, היא שיח האחדות, זה שיוצא נגד "שנאת חינם", זה שמפחד ממלחמת אחים. בשיח קירוב הלבבות הזה עשו אז, בעקבות רצח רבין, ועושים היום, בעקבות ה-7 באוקטובר, חלקים בימין שימוש אינסטרומנטלי. הם מחלישים כך את עוצמת המחאה נגד המדיניות האסונית שלהם ובחלוף זמן לא ארוך יוצאים שוב להתקפה.

הטיעון בעל כוח וגם יופי, כאמור, באתרוֹ "התחרזות" היסטורית כזו. השאלה אם הוא גם נכון. וכאן צריך, לטעמי, להפריד בין שתי שאלות. השאלה הראשונה היא האם נכון הוא שמבחינה אסטרטגית שיח האחדות מכשיל את מתנגדי הממשלה. השאלה השנייה היא האם שיח האחדות פסול מיסודו, בטשטשו מחלוקת בסיסית שקיימת בחברה הישראלית. אני נוטה לחשוב שיש אמת בטענה הראשונה. אני סבור גם שהטענה השנייה שגויה והיחס אליה הינו בעצם אחד ההבדלים בין עמדות השמאל למרכז, שאינו שמאל "חלש" אלא יש לו אידאולוגיה מבוססת.

באשר לסוגייה האסטרטגית ולא העקרונית: מתנגדי הממשלה הנוכחית אכן מתמודדים מול אנשים עזי מצח שמידת ההגינות הפוליטית הבסיסית שלהם מוטלת בספק; כל ויתור נתפס על ידם כעמדת מוצא למיקוח הבא. ייתכן בהחלט שעם יריבים כאלה אין מקום להסברת פנים. הימין הפופוליסטי, ההנהגה החרדית וציר סמוטריץ'-בן גביר, שלושת הגרעינים שמרכיבים את הממשלה הנוכחית, מצטיינים בקיצוניות. ובעוד רוממות שיח האחדות בפי חלקם, מעשיהם (וגם פיהם) מוכיחים שאי אפשר לעשות איתם "עסקים" בהרכב הנוכחי. צריך לנצח אותם בבחירות ומהר. אחרת ישראל בסכנה ופנינו לחברה ענייה (חרדים), מנודה ממשפחת האומות (ציר סמוטריץ'-בן גביר), שנורמות של חוק ומשפט ואי-שחיתות נשחקות בה עד דק (הפופוליזם הביביסטי).

אבל מבחינה עקרונית, קריאתו של שרון להתנער משיח האחדות ראויה לבחינה ולאי הסכמה.

ראשית, משהו על הפסיכולוגיה של הנחרצות. שרון המשכיל יודע שליברלים נחשדו תמיד בהיעדר תַקיפוּת (הוא מצטט את רוברט פרוסט שאמר בסרקזם ש: a liberal is someone who can't take their own side in an argument). לטענותיו הרציונליות משתרבבת לעיתים נימת לוואי של ליברל שרוצה להראות שהוא יכול להיות לא פחות נחרץ מיריביו. קול לוואי רגשי בוודאי נלווה לציטוט הבא: "בני גנץ, ראש וראשון לסריסי האחדות". בכלל ביחס למרכז סובל הטקסט הזה ממה שפרויד כינה "הנרקיסיזם של ההבדלים הקטנים". אמנם שרון מאופק יחסית למנהג המגונה של השמאל לחרף ולגדף את המרכז יותר מאשר את הימין, אבל לא נקי ממנו. ואפרופו החולשה המובנית של עמדת הליברל הספקן. לטעמי, הטעות הקרדינלית שעשה יריב לוין במהפכה המשפטית שלו הייתה שהוא נגע ביד גסה בעצב החשוף של הליברלים: איום על החופש האישי שלהם במדינה שבה מאויימת מערכת המשפט המגנה על הפרט. יש חולשה אמיתית בעמדה הליברלית, אבל בניגוד למשמיצים יש לליברל, עקרונית, דבר מה אחד שיותר חשוב לו מהחיים שלו עצמו: וזו חירותו. זה מה שקרה בין ינואר 2023 לאוקטובר 20203. אבל מאוקטובר 23' הצטרפו גם הפלסטינים למשוואה.

ועניין זה מוביל למחלוקת העקרונית בין העמדה השמאלית של שרון לעמדת מרכז. ראשית, במציאות המקוטבת הישראלית כל הכרעה שנעשית על בסיס רוב קטן היא אסונית, בנכרהּ מחצית מהחברה. כך היא הממשלה הזו, אבל כך היא גם ממשלה שתקום (אם תקום) ללא שיתוף הימין-מרכז בעתיד. שנית, לעמדת מרכז, השיח נגד מלחמת אחים אינו רק אסטרטגיה, אלא ערך, כיוון שמקום הלאומיות בתפיסת העולם של המרכז גדול יותר מאשר בתפיסה של השמאל הציוני ששרון מייצג. זה לא "פשיזם" לרצות בהסכמה לאומית רחבה. ודבר זה מוביל למה שהוא אולי שורש המחלוקת שיש לי עם שרון. האויב המרכזי של שרון, לדבריו, הם הימין המתנחלי; "לא החרדים", "לא הביביסטים" הוא כותב (עמ' 87). הזיהוי הזה, השגוי, של האויב המרכזי אינו נובע רק מכך שאידאולוג אוהב לראות מולו אידאולוגים, או מכך ששרון רואה את עצמו כממשיך של השמאל הציוני (עוז, ס. יזהר, שהוא מצטט), שנאבקו במתנחלים. הוא נובע מכך ששרון לא מייחס חשיבות מספקת לתרומה המכרעת לפירוק החברה הישראלית שיש לפופוליזם הביביסטי ולאנרכיזם החרדי; לא מייחס חשיבות מספקת לסכסוך הלאומי על הארץ, בו הציונות הדתית, גם המתנחלית, היא מי שנמצא לצידך בשוחות ובשורות בית הקברות, ואינו רק היריב האידאולוגי שניצב מולך.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

מדוע קארר הוא אחד הסופרים החשובים של זמננו? מה מעניק לכתיבה הפשוטה והנקייה מהצטעצעות שלו, כרוניקה נעדרת ספרותיות, כריזמה? תחושה שלפניך התרחשות משמעותית, כתיבה שהינה אירוע, חידוש ימיו של ז'אנר הרומן?

קארר השכיל להציב את עצמו ואת כתיבתו בלב צומת סואן שבו חוצות זו את זו ונפגשות ארבע אוטוסטרדות מרכזיות שמעסיקות את תרבות זמננו. הראשונה היא המגמה של התרבות ליצירה תיעודית, "אמיתית", מגמה שנוכחת מתוכניות ה"ריאליטי" ועד להתרחבות משדרי החדשות (איני מתייחס רק לישראל), המספקים חוויה דומה בחלקה למה שסיפקה בעבר היצירה הבדיונית (כפי שחזה כבר פיליפ רות, במאמר מפורסם בתחילת שנות הששים, על האקטואליה שמתעלה בעלילות שהיא ממציאה על כותבי הרומנים). האוטוסטרדה השנייה קשורה לדיון ב"נרקיסיזם" בתרבות זמננו, "נרקיסיזם" הפושה בכל, כביכול או לא כביכול, ועל הצורך והניסיון להיחלץ ממלתעות "האני" לעבר הזולת. הנתיב המהיר השלישי עוסק בנושא בוער ולא מספיק מנותח ומדובר בתרבות זמננו: תרבות הסלבריטאים והתשוקה הנואשת של אנשים לפרסום לנוכח חיי היומיום האנונימיים, האפורים כביכול. ובהרחבה: עיסוק במתח בין הציבורי לפרטי (כי סלבריטאי הוא אדם שהפך את חייו הפרטיים לציבוריים). ולבסוף, הנתיב המהיר הרביעי, עוסק במעמדה של הספרות עצמה; מול המדיה, האקטואליה והתרבות הסלבריטאית.

"חיים אחרים משלי", שראה אור במקור ב-2009, ממחיש היטב את המרכזיות הזו שהשכיל קארר לשוות ליצירתו.

החמישית הראשונה של הספר עוסקת באסון הצונמי בדרום מזרח אסיה בסוף 2004. קארר התארח אז עם בת זוגו, בנה שלה ובנו שלו (מקשרים קודמים), באי סרי לנקה. הם, באופן מקרי למדי, לא נפגעו, אבל סביבם ראו אנשים שאיבדו את בני משפחותיהם. בהמשך הישיר של הספר, שמתרחש ב-2005, מספר קארר על מותה מסרטן של אחותה של אשתו, שופטת צעירה בשנות השלושים שלה, אשר השאירה אחריה בעל ושלוש בנות. מהמוות הזה עובר קארר לתאר את חייו של שופט-עמית של אחותה של בת זוגו. השופט והשופטת הזה היו חברים אמיצים, מסתבר, שנכותם והרקע הרפואי שלהם (לשניהם היה סרטן גם בעבר) תרמו להידוק הקשר החברי ביניהם. אבל הם, מסתבר גם, עמדו בחזית חרישית של מגמה שיפוטית נועזת ושנויה במחלוקת, שבאה להגן ככל שניתן במסגרת החוק על אזרחים בעלי חוב למול חברות אשראי ותאגידים גדולים. אחרי התיאור הנרחב למדי אך הבהיר של המהפכה המשפטית של השניים, מרחיב קארר את היריעה לעבר תיאור חייו והתמודדויותיו של בעלה של האחות שנפטרה.

אז, אשאל שוב, מה הופך בליל דוקומנטרי כזה, שנראה כמעט אקראי או דוֹמינוֹאי (שכמו בדומינו, צלע דומה מובילה להמשך סלילת כביש "העלילה"), ליצירה שכובד משקלה הרוחני מוחש לקורא, בצד קריאותה הבלתי מצויה?

קארר בסרי לנקה מתוודע לזוג צרפתים המבלים באי עם בתם הקטנה, ז'ולייט, ועם אביה של האישה, דלפין שמה. והנה, ילדתם מתה בצונמי הנורא. "אני מקשיב לדלפין, מסתכל בה: בלונדינית, מלאת חן, ילדית. אביה אומר שהיא דומה לוונסה פָּרָדי, או בעצם – וההבדל חשוב – שוונסה פרדי דומה לה. זה נכון, אבל גם אם ראיתי את ז'ולייט רק פעם אחת, ורק לחצי שעה, אני מוצא שדלפין דומה יותר מכל לבתה. אני מנסה לדמיין את החיים האלה, כה שלוים, כה רחוקים מחיי". הבאתי את הציטוט הזה כי הוא מרכז כמה מה"אוטוסטרדות" שקארר מיקם את צומת הרומן שלו בליבן. הרומן עוסק במציאות, בחיים כהווייתם. והוא לא מתמקד בסלבריטאים (הזמרת והשחקנית פרדי), אלא באנשים רגילים שאולי צריך לדמות את הסלבריטאים אליהם, אם כבר. בנוסף, ברומן מנסה קארר לצאת מה"אני" שלו – הוא יודע עד כמה הוא מרוכז בעצמו: "הרגשתי מבריק, חשוב, והצטערתי כמובן על אותה גיסה-למחצה שחלתה בסרטן, אי-שם בביתה שבחור הנידח ההוא, אבל זה היה רחוק" – לעבר הזולת; כך נטען הרומן בדחיפות לוואי מוסרית, בתהיות משכנעות וחיוניות של המחבר על יכולתו לאהוב ועל היחס למוות. בהמשך, במעבר מתיאור של אסון טבע שהפך לאירוע מדיה כלל עולמי לעבר תיאור של אסון פרטי, מותה של האחות השופטת, ממחיש קארר את המתח בין הסלבריטאות לקיום הרגיל בקנה מידה גדול: הצונמי הוא אסון סלבריטאי, הסרטן אנונימי. אבל שניהם ראויים לטיפול שווה. הסופר גואל את הסיפור הפרטי והופך אותו לציבורי לא במובן המציצני ולא במתקתקות, אלא מתוך השוואה עקרונית של הערך האנושי. וקארר גם משתמש בכוחה של הספרות כשהוא נכנס לדקויות בתיאור עבודת השיפוט של צמד השופטים. בכך הוא ממחיש את ההבדל בין הטיפול האופייני של המדיה לזה של הספרות הרצינית. בציינו, למשל, שהמקרה התקשורתי המפורסם על בני זוג שנקלעו לחובות וניסו להתאבד ולהרוג את חמשת ילדיהם הוא "אמנם סיפור מעורר רחמים", אבל "לא באמת מייצג". וכך, לאורך הספר, ממחיש קארר את כוחה של הספרות בציינו כמה פעמים שהמציאות, אותה הוא מתאר, אינה "סצנה מסרט פשע", או סצנה שבסרט הייתה מוסרטת "לצלילי מוזיקה דרמטית".

כך שהספרות של קארר עוסקת באמיתי בכמה מובנים שונים.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

בארץ יוצאות מאות רבות של ספרי סיפורת בשנה. בצד התלונה שנשמעת ברמה על ירידת היקפי הקריאה, לא תמיד נשמעת טענה נוספת, המקיימת עם הראשונה קשרים דיאלקטיים: עליית הכמות של הספרים הרואים אור (בעיקר בגלל מדיניות של פרסום ספרים על חשבון המחברים בהוצאות רבות). זו הדיאלקטיקה: כיוון שרואים אור ספרים רבים, מתפרס ציבור הקוראים הכללי (שכמותו אכן יורדת), כמו גם ציבור המבקרים, על פני מספר גדול יותר של ספרים, כך שנדיר שספר מסוים זוכה למסה קריטית של קוראים ומבקרים שמתייחסים אליו; שמכוחה הספר מתבלט עוד יותר והופך לתופעה ספרותית; שמכוחה חוזרת הספרות בכללה לקבל מקום מרכזי בתרבות, בהציגה ספר שיש עליו "דיבור". עמדתי לגבי המציאות העכשווית אינה חד משמעית. ההתרשמות שלי היא שרמת הספרים הרואים אור בארץ, כולל בהוצאות שמחברים משלמים להן, היא ככלל לא רעה; אם כי לא נתקלתי בספר מופתי כבר שנים ארוכות. עם זאת, ראוי שהקורא ידע אם הספר שהוא קורא ראה אור במימון המחבר או לא. כמו כן, יש לתת את הדעת על ההטיה המעמדית של המודל החדש. ולבסוף, רבים מאד הספרים המשוועים להתייחסות ביקורתית וכל ספר שזוכה לכך – והסיבות לכך שספר זוכה לביקורת אינן קונספירטיביות בהכרח, וביניהן: הסופר זכה לבולטות מסוג כלשהו בעבר; נושא הספר שנראה קורץ; מקריות והימור מצד העורך/המבקר שבאותו שבוע ניצבו לפניו ארבע אפשרויות מקבילות – ההתייחסות אליו באה על חשבון אחרים.

הקדמתי את כל זה גם כי חשוב להבין את המצב לאשורו וגם כי הספר שקראתי השבוע הכעיס אותי, במיוחד בגלל הרקע שהצגתי, זה הנוגע לתחרות על תשומת הלב של הקוראים והמבקרים.

איתן פריאר-דרור זכה ב-2016 בפרס ספיר לספר ביכורים. זו הייתה סיבה מרכזית שהעורך שלי ואני בחרנו בספרו החדש לביקורת השבוע. אבל "חופה שקטה" הינה יצירה דלה ובעיקר מאולצת. קשה לזהות דחף אמיתי לומר משהו חשוב-חדש מאחוריה. במקרים כאלה הקריאה הופכת למאולצת אף היא, איטית ונשרכת. בניגוד לבדיחה של וודי אלן מ"אנני הול" (על החיים כארוחה בה המנות גרועות וגם קטנות), בספרות שאין מאחוריה תשוקה ומבט רענן, האוכל לא טוב והמנות ענקיות ונלעסות באטיות.

הנושא של הספר הוא הזנות היהודית בדרום אמריקה. אותן נערות ונשים צעירות שהובאו שמה ממזרח אירופה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 בדרכי הונאה ואלימות. אם הנושא נשמע לכם מוכר, אתם צודקים. העיתונות עוסקת בו מדי כמה שנים ולפני כעשרים שנה התפרסם גל קטן של ספרים בעברית בנושא. ביניהם "מעשה בטבעת" של אילן שיינפלד (שהיה רב מכר) ו"בגופן ובנפשן: סיפורן הטראגי של שלוש נשים יהודיות שנמכרו לזנות בדרום אמריקה" של איזבל וינסנט (שפריאר-דרור מודה לה ב"תודות"). מדוע הסיפור הזה מושך תשומת לב, אתמהה? מה בכלל יכול למשוך בסיפור שיש לו בסיס ארוטי מובהק, אבל אליבי מושלם בדמות גינוי מוסרי, מלווה בציפוי מבריק של תשוקת ידע טהורה כביכול ל"היסטוריה"?

אבל שמא באמת יש לסופר מה לחדש בנושא? הבה ניטול הספר ונראה. והנה, הספר הזה, כמו אותן אריזות אינסופיות של מתנות זערוריות, מלא בעטיפות ריקות. שליש ראשון עוסק באיזו איזבלה מריו דה ז'נרו, כנראה בסוף המאה העשרים, שחולפת ליד בית הקברות שהקימו לעצמן הזונות וחושבת שראתה שם מעשה פשע. אנו לומדים מעט מאד עליה ועל חקירת המשטרה שנפתחת בגינה. הכל דליל והופ! אנחנו בשליש השני. ג'ולי וארתור הם זוג זקנים תל אביבים אוהבים שיחסיהם המתוקים מתוארים במתקתקות. אבל מה הקשר לנושא הספר? אה! לג'ולי הייתה דודה שאמרו שנעלמה בדרום אמריקה. וכך, אנחנו מגיעים לבסוף למתנה עצמה, ובה מסופר סיפורה הגנרי והלא מחדש של אסתרה, הדודה שנלקחה לזנות.

לאורך כל הספר מוחש שהסופר נחוש למלא ולנפח אותו בעוד ועוד עטיפות: מתוארים חלומות; ממלאים דף לבן שלם בכמה שירים ליריים קצרים; מצטטים פסוקים ואמרות חז"ל ושלום עליכם ולעיתים כמה וכמה פעמים אותו פסוק. מוזכר שטפן צווייג שאסתרה פגשה! אבל בעצם לא ("באמת? אסתרה פגשה את שטפן צווייג? לא, עד ששטפן צווייג הגיע לברזיל אסתרה כבר לא עבדה ברחובות"). "מורווחות" שורות גם באופנים הבאים: "'מה זה?' […] בעלת הבית עשתה תנועה עם היד, מסמנת שהיא צריכה עוד רגע עם מה שיש לה בפה" (ספוילר: היא תסיים לאכול ואז תדבר! אבל היי, הרווחנו שורה!). "אחר כך נסעו בשתיקה. אדייק, לא לגמרי בשתיקה, כי איזבלה לא חדלה לפטפט על חששות ופלאות, כל זה בלחישה אבל מספיק בקול שהשוטרים ישמעו" (אז לא בשתיקה, אבל הרווחנו שורה עם "הדיוק"!). התערבות "פיוטית" ו"אירונית", לא נצרכת ולא ברורה ומנייריסטית של המספר: "ג'ולי וארתור לא יכולים לשמוע את המהומה המתחוללת על הפיקוס, אילו היו מסתכלים החוצה, היו מגלים שהדרורים נלחמים במלוא גרונם בעורבני החושק בביצה שיש להם בקן".

מה מביא כותב אינטליגנטי ורחב אופקים לכתיבת ספר מאולץ ודל כזה? החובה התרבותית העכשווית לעשות ספרים הרבה, הצורך הנואש לפרסם ויהי מה.