פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
לירן גולוד, סופרת ישראלית שזה ספרה השלישי, כותבת על אמריקה ללא שמץ של הקשר ישראלי (מהביוגרפיה שלה, שכתובה בכריכה האחורית, אתה למד שהיא גרה בניו יורק 7 שנים). הרומן שלה מתרחש בקווינס, כלומר במודגש לא במנהטן ("מעבר לנהר ניבטה אליהם מנהטן, קרובה ולא מושגת"). גיבוריו אף אינם בעלי בית בקווינס, כי אם משפחה של אחראי בניין שגרה בדירה בבניין משותף כחלק מתנאי ההעסקה של אבי המשפחה, ג'וזף, ותתפנה, מן הסתם, כשהעסקתו תסתיים. ולמשפחה הזו יש בן, ג'ייסון, אשר בזמן ההווה של הרומן הנו בן יותר משלושים, בן שסובל מסוג מסוים של מוגבלות שכלית (כלומר, שימו לב: לא מנהטן, לא אמידים, לא נורמטיביים). לבן יש חברה, ליזי, שמצבה דומה לשלו. השניים מתפקדים ועובדים, הוא בעזרה לאביו באחזקת הבניין היא כסייעת בגן ילדים, אבל ברי למשפחותיהם שכדאי שלא יגדלו ילדים כי הם לא יכולים להיות אחראים להם. אבל לג'ייסון יש דעה אחרת בסוגייה זו.
הרומן מסופר בגוף שלישי. גולוד שולטת בפרטי החיים של גיבוריה והיא יודעת ליצור קצב סיפורי נכון. הסיפור נפתח בהיעלמותו של ג'ייסון ומקבל בחלק הראשון שלו אופי של מותחן (כך גם יהיה לסירוגין בהמשך). ליזי והוריו מנסים, בנפרד, לאתר אותו. עד מהרה מסתבר להם ולקוראים שההיעלמות הזו של ג'ייסון קשורה בכמיהתו לילדים: הוא רוצה להיות אבא, בעל משפחה, כמו כל האנשים הרגילים. אבל ג'ייסון אינו אדם רגיל. הוא מכמיר לב אבל גם יכול להיות מסוכן. מסוכן לאו דווקא מזדון, כי אם מאי הבנה של גבולות וקודים חברתיים מקובלים. ולפעמים מסוכן מזדון, או מתסכול. הוא מכמיר לב בגלל כמיהתו לילדים משלו והוא מסוכן מאותה סיבה עצמה. והרומן של גולוד נע בין מותחן פסיכולוגי לבין דרמה פסיכולוגית מרגשת. הוא מותחני, למשל, כשזוג שגר בבניין ונולד להם ילד חושד שמישהו נכנס לביתם בהיעדרם. והוא דרמטי, לדוגמה, כשהוא מתאר איך ליזה מחליטה להפסיק לקחת גלולות בגלל שהיא שותפה לכמיהתו של ג'ייסון. אך התנועה הזו לעיתים מטלטלת, במובן פחות טוב של המילה, והתחושה היא שהרומן לא החליט איזו מהזהויות היא זו המרכזית ואיזו המשנית: המותחנית או הדרמטית? והרי הנושא של הבאת ילדים לעולם בידי זוג בעל מוגבלות שכלית בהחלט יכול, עקרונית, להחזיק רומן פסיכולוגי לא מותחני: "ג'ייסון חשב שהיא צריכה להפסיק לקחת את הגלולות. אנחנו לא יכולים לגדל ילדים? אנחנו לא מספיק אחראים? הוא זעם וניפנף בידיו. בוקר שבת הקיף אותם, ממש כמו שהקיף אותה עכשיו, בנייני מנהטן מתרמזים בתכלת". שימו לב, אגב, איך במבנה העומק של הרומן ה"אחרוּת" של ליזי וג'ייסון מוקבלת למגוריהם הרחק ממנהטן הלא מושגת.
זה לא מכבר כתבתי בעמודים אלה על הבעייתיות שיש בהצגת דמויות מוגבלות שכלית בספרות. ישנו קיטש כמעט מיידי בשימוש בדמויות כאלה, שליבנו חומל עליהן באופן כמעט מכאני. לא תמיד מצליח סופר, כפי שהצליח למשל טאריי וֵסוֹס הנורווגי, ברומן בשם "הציפורים", רומן מפורסם בארצו שתורגם לפני שנים אחדות לעברית, להימנע מהקיטש הזה כשהוא מציב דמות כזו במרכז הרומן שלו. במקרה של וסוס ההימלטות מהקיטשיות נבעה מכך שהסופר מתעניין במצב של המוגבל שכלית, חוקר אותו, סקרן לגביו, הוא לא דוחף את הדמות לנגד עינינו לצורך סחיטה רגשית. אצל גולוד הקיטש ממותן מאד אבל לא בגלל הסקרנות שלה לגבי המצב המתואר, אלא בגלל הרכיב המותחני. היא לא רוצה שנחמול, או לא בעיקר שנחמול, כי אם שנפחד. כלומר, המוטיבציה שלה היא, לפחות בחלק מרכזי של הספר, בידורית באופייה. כשאני משתמש במונח "בידור" במשמעות של הסחת דעת, פיזורה (האטימולוגיה של בידור קשורה לפיזור, כמו בביטוי "שערה התבדר ברוח"), על ידי יצירת מתח. והרי החריג מעורר רחמים אך גם מפחיד לעיתים.
הכתיבה של גולוד מקצוענית. הדמויות בנויות לתלפיות. היא יוצרת תחושה שהיא מכירה על בוריה את הסביבה בה מתרחש הסיפור. כאמור, הקצב של הסיפור מחושב בשום שכל למשוך את הקורא. אבל התהייה שלי מדוע סופרת ישראלית כותבת בעברית סיפור שכולו אמריקאי, תהייה כביכול לא לגיטימית ("מדוע לא?!"), קיבלה במהלך הקריאה מענה לא מחמיא. התחושה בקריאת הספר דמתה לתחושה בצפייה ביצירת נטפליקס מוצלחת (ויש הרבה לא מוצלחות ,כמובן). כלומר, זו יצירה מקצוענית אך היא בטיבה הבסיסי מוצר. לא יצירה שנבעה מדחף פנימי של אמן לביטוי או לעיצוב של עולם פנימי או הוויה שהוא חי בה. האמריקאיות רק מדגישה את אופייה של היצירה כיצירה שהינה עם הפנים החוצה; שמבקשת לה קהל, יותר מאשר כזו שמנסה לעצב כהלכה סיפור פנימי דוחק, או גודש רשמים שאמן מבקש לו מוצא.
וזה בסדר גמור. זה לא חטא או עוון. אבל חשוב לשמור על ההבחנה הזו בין אמנות לבידור מקצועי ואיכותי דווקא בעידן שלנו, בו השפע הבלתי נתפס של היצירות שמוצעות לציבור מעודד היעדר הבחנה ואף אדישות ביחס להבחנות.
מבקר חופשי 