מבקר חופשי

1. אני לא משתתף באירועי השביתה. לא כי יש לי דיעה נחרצת בסוגייה, אלא משום שאין לי.

האם נכון הוא שהשביתה תעודד את חמאס להקשיח עמדות בגלל שיסבור שישיג את מטרותיו גם ללא ויתורים מצדו כי הלחץ הפנים-ישראלי יעשה לו את העבודה? בהחלט סביר. האם דווקא האיום על כיבוש עזה יגמיש את החמאס? בהחלט נשמעים איתותים על כך.

ומאידך גיסא, האם נכון הוא שבמסגרת *מכלול השיקולים* שמביאים את הממשלה להחליט אם ללכת על עסקת חטופים מצוי, בצד השיקול הענייני על שמירה על ביטחון ישראל, *גם* שיקול מצבה בדעת הקהל הישראלית, ולפיכך לחץ פנים-ישראלי הוא אמצעי מתבקש ולגיטימי על מקבלי ההחלטות? האם זו תמימות משוועת לחשוב שמה שמניע את הממשלה אלה רק שיקולים ענייניים (בניגוד למחשבה שנראית לי מרושעת ולא נכונה לפיה לממשלה כלל לא אכפת מהחטופים)? נראה לי שכן.

בבוקר ראיתי נהג משאית מגדף מפגינה שובתת שהלכה עם דגל ישראל. היא גידפה בחזרה. אולי אפשר בלי.

2. ילידי שנות ה-30 (פלוס מינוס) בספרות העברית שינו את הפרוזה והשירה הישראלית וזכו לתואר "דור המדינה" (נדמה לי שפרופ' גבריאל מוקד הינו בעל זכויות היוצרים על השם). ואכן, לא היה, כמדומה, בספרות העברית דור משמעותי יותר – *אחרי* "דור התחייה" (בקירוב: מברדיצ'בסקי, יליד 1865, ועד אצ"ג, יליד 1894, עבור בביאליק, ברנר, עגנון, דבורה בארון, טשרניחובסקי, גנסין ועוד) – מהדור הזה שמכיל את השמות הבאים: עמוס עוז, א.ב. יהושע, יעקב שבתאי, יהושע קנז, נתן זך, דוד אבידן, אהרן אפלפלד, פנחס שדה, יהודה עמיחי, עמליה כהנא כרמון, חנוך לוין, דליה רביקוביץ', מאיר ויזלטיר ועוד).

מופע המחווה למתי כספי בהשתתפות מיטב אמני ישראל הזכיר לי שגם במוזיקה הישראלית קיים "דור המדינה" והדור הזה הוא דור שאין שני לו במוזיקה הישראלית לדורותיה. מדובר באלה שנולדו בעשור וקצת שבין 1939, מועד לידתו של אריק איינשטיין, לתחילת שנות החמישים, ובמיוחד ילידי 1946-1950. אין מקבץ של יוצרים מוזיקליים גדול יותר במוזיקה הישראלית מזה שמכיל את שלום חנוך (נ. 1946), שלמה ארצי (1949), דני סנדרסון (1950), מתי כספי (1949) וחבריהם (אריאל זילבר, ריקי גל, גידי גוב ועוד רבים וטובים מאד).

הפופולריות של הזמרים גדולה בישראל של היום מזו של הסופרים והמשוררים. וזה חבל ואפילו מעצבן. אבל מעניין שהספרות הקדימה את הזמרה בכעשור ביצירת דור מופת שהנו "דור המדינה" (ובתוך הספרות, אגב, השירה הקדימה את הפרוזה).

אך פער דומה קיים גם בספרות האמריקאית. במובנים רבים, דור הביט וסופרי שנות החמישים הקדימו התפתחויות שהגיעו למוזיקה רק עם פריחת הרוקנרול בשנות ה-60 (דילן, כידוע, נסמך בהתחלה על אלן גינסברג וגם, כמדומני, על ג'ק קרואק). כלומר בעשור, כמו בפער הישראלי המוזכר. מדובר בעיקר בתפיסות אינדיבידאוליסטיות שהתבטאו בספרות לפני המוזיקה. תמיד היה נדמה לי שהרוצח של ג'ון לנון, שכזכור הציע ללנון לפני הרצח לחתום על "התפסן בשדה השיפון", נשא, בדעת או בבלי דעת, איזו טינה אפלה של אנשי הספרות כלפי אנשי הרוקנרול על כך שאלה, אנשי הספרות, היו לפני הרוק ("התפסן" ראה אור ב-1951), אך לא זכו לכבוד המגיע להם.

בכל מקרה, נתברכה התרבות שלנו בשני הדורות הגדולים הללו, בספרות ובמוזיקה. ולוואי והמעיין ימשיך לנבוע והם לא יהיו יוצרי המופת האחרונים.