מבקר חופשי

*

שתי ידיעות הנוגעות לאנשי תרבות התפרסמו בשטף האירועים של השבוע האחרון והן ראויות לתשומת לב רבה בגלל שהן מעלות מאוב את רוח שנות השמונים ובעקבותיה הן מהוות תזכורת לסיבות לשינוי אקלים הרעיונות הרדיקלי בציבור הישראלי ברבע המאה האחרונה.

אחת מהידיעות זכתה לה (קרי, לתשומת הלב) ממילא (כיוון שהיא עוסקת בעיקרה בהווה) – אך לא מהסיבות שאני רוצה לדון בהן.

*

הידיעה הראשונה הינה ידיעה שפרסם בהתרפקות נוסטלגית עופר אדרת מהארץ, על גילוי דעת של שורת אמנים (במובן של זמרים) ישראליים מהשורה הראשונה שדיבר בעד פתרון שתי המדינות וחלוקת הארץ, גילוי דעת שגוּּלה ב-1988.

כמה חודשים אחרי פרוץ האינתיפאדה הראשונה, מצטט אדרת ידיעה ישנה:

""יותר מ-30 אמנים עמדו אמש על בימה בכיכר מלכי ישראל ושרו 'רוצים שלום' בהפגנת 'קו אדום – יהודים וערבים נגד הכיבוש'. בהפגנה השתתפו אלפים שהתכנסו לקריאה נגד הכיבוש – למען שלום ישראלי-פלשתיני".

והנה רשימת האמנים המכובדת מאד, מכובדת באמת, והבלתי נתפסת כמעט במכובדותה ובמרכזיותה ובמסריה:

"את העצרת, שהתקיימה לפני 37 שנה בימי האינתיפאדה הראשונה, כשחמאס עוד היה בחיתוליו וערפאת היה בגלות, פתחו ריקי גל, נורית גלרון, יהודית רביץ וקורין אלאל. לאחר הנאומים הופיעו גם אסתר שמיר וסי היימן ואז עלו על הבמה 30 אמנים ביניהם יוסי בנאי, יהודה פוליקר, מיקי גבריאלוב, מתי כספי, ריקי גל, דני ליטני, מוני מושונוב, גידי גוב, יונה אליאן ואחרים. גם חוה אלברשטיין, ירדנה ארזי, יפה ירקוני, ריטה ורמי קליינשטיין, שרון ליפשיץ ואורה זיטנר היו שם. שלמה ארצי אמר בשמם: 'אמני ישראל נמנעו בעבר להביע עמדות, ועתה הם רוצים לעשות זאת בזכות הצורך להידבר ולהתפשר עם שכנינו הערבים'.".

שימו לב, העצרת היא "נגד הכיבוש" ובעד, כמו שניסח שלמה ארצי (והימים ימי "עבּד הממהר" ו"יש לנו ארץ למה עוד אחת?"), "הצורך להתפשר".

*

הידיעה השנייה היא הכותרות המובלטות שקיבלה הכרזתו של הסופר דויד גרוסמן בעיתון איטלקי שבעזה מתרחש "רצח עם".

לא קראתי את המאמר במקור האיטלקי ב"לה רפובליקה", אך מהציטוטים הנרחבים יחסית שהובאו ב"הארץ" וב"ynet" נדמה שלא בדיוק כצעקתה. הניסוח של גרוסמן יותר פתלתל מאשר: "ישראל מבצעת רצח עם". בכל מקרה, אני סבור שהוא טעה גם בנוסח הפתלתל וזו טעות חמורה.

ישראל לא מבקשת לרצוח את הפלסטינים. ישראל עומדת חסרת אונים מול ארגון רצחני שמוכן להקריב את כל בני עמו למטרותיו ומכיון שאינה מצליחה לנצח אותו ולהשיב את חטופיה נגררת למעשים טפשיים וקיצוניים שמהם היא חוזרת בעצמה בבהילות. ישראל רשלנית, ולא רואה בעיניים מזעם ומכאב, ומבקשת אולי להגשים פנטזיות ישנות על חשבון המלחמה (אבל מי שמאפשר אותן הוא חמאס ברצחנותו ואז בסרבנותו – וזה העיקר!), לא יודעת מה עליה לעשות על מנת להציל את החטופים ולהגן על בני עמה מפני יריב שלא אכפת לו למות ולהמית את בני עמו, כאמור – אבל רצח עם היא לא מבצעת.

אבל לא הויכוח הזה הוא העיקר שאני רוצה להתמקד בו בפוסט הזה. אלא במשפטים אחדים שתורגמו מדברי גרוסמן ומבטאים במלוא הודם את רוח שנות השמונים (כזכור, גרוסמן פרץ בשנות השמונים. "הזמן הצהוב" של גרוסמן ראה אור ב-1987; "זמן צהוב קורא גרוסמן למצב הרע", כתב ארצי שנה אחר כך ב"עבּד הממהר", בעידן שבו זמרים עוד קראו ספרים).

הנה המשפטים כפי שתורגם ב-ynet.

"בעיניו, "הכיבוש השחית אותנו". "הקללה של ישראל נולדה עם כיבוש השטחים ב-1967. התחזקנו מאוד צבאית, ונפלנו לפיתוי שבכוח מוחלט לצד טיפוח הרעיון שאפשר לעשות הכול".

שוב, "הכיבוש", 1967 וכו'.

*

אני איש מרכז. איני איש ימין וכבר אינני איש שמאל. אני לא פוסל בעתיד הרחוק את פתרון שתי המדינות עם מדינה פלסטינית מוקטנת ומפורזת. אני נחרד מפרסומים על אלימות "נוער הגבעות" ועל מה שנראה לפחות מרחוק כעוולות בסגנון גזלת כרם נבות בגדה המערבית.

אבל יש דבר אחד בהתנהלות השמאל שמוציא אותי מדעתי. דבר מה שקשור לנימוס וענווה ומידות טובות לא פחות משלפוליטיקה. עשרות שנים נוהל כאן קמפיין בידי מיטב בנינו, החכמים והמוכשרים והרגישים שביניהם (וגרוסמן הוא כמובן כזה). הקמפיין הזה גרס שהבעייה היא "הכיבוש", הבעייה היא 67', והפיתרון הוא נסיגה לקווי 67' – ובא שלום על ישראל.

יפי הבלורית והתואר, יפי הטוהר והנפש, נשאו את הדגל הזה ברמה.

והנה, כל התזה הזו קרסה בקול שאון שאין כדוגמתו ב-2000 (ואחרי זה ב-2005, בתגובה להתנתקות, ב-2007, בעליית חמאס, ב-2008, השנה בה אבו מאזן אמר "לא" לאולמרט). ניתנה הצעה לחזור לקווי 67' פלוס מינוס והפלסטינים סירבו. זה לא אירוע זוטא. זה אירוע מכונן. וכל התירוצים הידועים לא יעזרו (כפי ששלמה בן עמי הבהיר שוב מ"כלי ראשון" לפני שנים אחדות). הפלסטינים ב-2000 חזרו על הטעות האדירה שלהם ב-1947. זה אירוע מכונן. וכמו שאני מדגיש כל הזמן: הם לא רק אמרו "לא", זה לא הוגן ולא מתאים לנו אנחנו רוצים הצעה טובה יותר וכו'. הם גם אמרו "כן", "כן" לטבח באוטובוסים, במסעדות ובמוקדי בילוי,של ילדים, נשים וטף, של 1000 ישראלים.

התברר בלי כל ספק שהסכסוך הוא לא על 67' אלא על 47' ובעצם על 17', על הצהרת בלפור. הפלסטינים לא מעוניינים בחלוקה ואם כן בחלוקה בחלוקה רדיקלית בהרבה מזו שנוגעת ל"כיבוש". ופתאום גם נתפס באור סוציולוגי לא מחמיא הניסיון למקד את הסכסוך ב67' ואילך. כי ההתנחלויות מאז שייכות לפלח אחר בסוציולוגיה הישראלית. ואילו "ההתנחלויות" הקודמות (שבתוך הקו הירוק) הן רכוש ואדמה ששייכים לפלח הסוציולוגי הותיק…

והנה בעשרים וחמש השנים שמאז לא זכור לי מספיק שאנשים שעמדו בראש התנועה הציבורית האדירה הזו של שלהי המאה העשרים לסיום "הכיבוש" עמדו מול הציבור הישראלי ואמרו: "שגינו", "הטעינו", "זה בכלל לא הסיפור" (המרחק הכי גדול לקראת אמירה כזו, מפי אחד מדבּרי הקו הזה, ככל הידוע לי, הייתה האמירה של עמוס עוז אחרי 2000 שהוא הבין שהישראלים מפחדים מהפלסטינים, ובצדק – ולא נתן לכך משקל מספק בעבר. אבל זה נאמר מעט מדי וגם, כמדומה, מאוחר מדי). הסכסוך מורכב יותר, עמוק יותר מאשר "הכיבוש".

אפשר להמשיך להיות שמאלני גם אחרי אמירה כזו ולהגיד: נכון, טעינו, אבל עדיין הפיתרון הוא שתי מדינות לשני עמים, בקונסטלציה כזו או אחרת, אין פיתרון אחר.

אבל הודאה בטעות תטהר את האווירה. תפגין קצת ענווה שהינה במקומה. קצת תכיר בכך שהזולת לא כזה טיפש ואטום ורשע, אותו זולת שפחד מ"טילים על אשקלון" וזכה לקיתונות לעג. "העם" שאינו "יפה נפש" ראה נכוחה יותר מאשר מאשריו ומוכיחיו ונביאיו.

יש חשיבות גדולה בהכרזה כזו, בטיהור אווירה כזה. כי היה כאן קמפיין והוא היה מוטעה ומטעה מהיסוד.

והנה, בשבעה באוקטובר יצאו מחבלי חמאס לרצוח ולכבוש את מה שהם כינו בינם לבין עצמם (כפי שהדברים נשמעו בסרטוניהם) "התנחלויות", והתכוונו לשדרות, לבארי, לניר עוז (או ליבנה, כפי שסיפר כמדומני גדי מוזס על שיחה עם אחד משוביו).

להשתמש באותה רטוריקה של "כיבוש" ו"67" היום – זה מרתיח ובהחלט לא מקדם את הדיון הפנים ישראלי.