ארכיון חודשי: אוגוסט 2025

הודעה על הרצאה על שטפן צווייג ועוד

אוגוסט 31, 2025 – 8:18 AM

בחמישי זה, ה4.9, בערב, ארצה על האוטוביוגרפיה הקולקטיבית הגדולה, "העולם של אתמול", של שטפן צווייג ביד אליהו בתל אביב (רחוב בת ציון 10).

בחודש הבא ארצה באותו מקום על הרומן המעניין של אסף גברון, "האם אינך רוצה בי".

אשמח לראות אתכן ואתכם!

מאת אריק גלסנר | פורסם בהודעות, עובר ושב | לכתוב תגובה

על משפט ועוד קצת של המבקר האנגלי פ.ר. ליוויס

אוגוסט 30, 2025 – 10:42 AM

איזה משפט יפה של מבקר הספרות האנגלי פ.ר.ליוויס: "[הסופר ארנולד] בנט נראה לי מי שלא הופרעה שלוותו מספיק לנוכח החיים בכדי שיוכל להתקרב להיות סופר גדול".

ליוויס נחשב מזה שני דורות בחקר הספרות "שמרן" שעבר זמנו (בשליש השני של המאה שעברה השפעתו הייתה גדולה מאד). והוא אכן עסוק מאד ב"גדולה" ספרותית וממיין סופרים לפי גדולתם. אך הוא עסוק מאד גם במוסר, כלומר במורכבות המוסרית שמציגה הספרות (תוך תיעוב כלפי המסורת הצרפתית הפלובריאנית של המבע ה"אובייקטיבי"!). על כל פנים מעניין לראות שלפי ה"שמרן" ליוויס, שתיים (!) מתוך ארבעת כותבי הרומנים הגדולים ביותר בספרות האנגלית הן נשים: ג'יין אוסטן וג'ורג' אליוט (שני הגברים הם ג'וזף קונרד והנרי ג'יימס, שליוויס מסביר מדוע הוא גם אנגלי, למרות אמריקאיותו).

מבין המודרנים היחיד שהתווסף ל"מסורת הגדולה", לטעמו של ליוויס, הוא ד.ה. לורנס, העולה על ג'ויס לפי תפיסתו של המבקר. על כך אמר בסניטה מחבבת הסופר והמבקר האנגלי, מרטין איימיס: "ליוויס, אתם מבינים, רצה שנלמד בריאות ובגרות נפשית מהי מד.ה. לורנס…".

מאת אריק גלסנר | פורסם בעובר ושב | לכתוב תגובה

הפנייה לשיחה שלי על סאלי רוני

אוגוסט 28, 2025 – 10:21 AM

שוחחתי עם צליל אברהם בפתח מגזין התרבות של "כאן" על סאלי רוני, סופרת מעניינת וטועה.

מאת אריק גלסנר | פורסם בעובר ושב | לכתוב תגובה

קצר על ובעקבות ליונל טרילינג

אוגוסט 19, 2025 – 8:40 AM

תענוג לקרוא מבקר ספרות דגול כמו ליונל טרילינג, מבקר הספרות היהודי-אמריקאי המרכזי (1905-1975).

אנחנו, שבפרק זמן לא ארוך, ממפנה המילניום ועד סוף הרבע הראשון שלו, עברנו שינוי תרבותי אדיר, מליברליזם ואינדיבידואליזם מתירניים וקיצוניים לפוריטניות סגפנית ומזוכיזם מוסרי, יכולים לצאת נשכרים מלמידה מהמאבק שניהל טרילינג, מתוך עמדה מורליסטית מובהקת, בצדקנות האלימה הקומוניסטית ושלוחותיה.

הנה תרגום של הציטוט של המשפטים הראויים לציון הללו ממסה מפורסמת שלו מ-1947, תזכורת נצרכת:

"התשוקות המוסריות הינן עיקשות ושתלטניות וחסרות סבלנות אף יותר מהתשוקות האנוכיות. כל ההיסטוריה תמימת דעים בספרה לנו שנטייתן אינה רק משחררת אלא גם מגבילה".

בקיצור, כוונות טובות ונעלות ומוסריות הן, פעמים רבות, מסווה לְ, או באות בלוויית, נטיות רודניות; לא רק מ"נרקיסיזם" ואנוכיות יש לחשוש, אלא גם מעניין מופרז בעסקיו של הזולת.

מאת אריק גלסנר | פורסם בעובר ושב | לכתוב תגובה

על השביתה, על "דור המדינה" בספרות ובמוזיקה

אוגוסט 17, 2025 – 9:00 AM

1. אני לא משתתף באירועי השביתה. לא כי יש לי דיעה נחרצת בסוגייה, אלא משום שאין לי.

האם נכון הוא שהשביתה תעודד את חמאס להקשיח עמדות בגלל שיסבור שישיג את מטרותיו גם ללא ויתורים מצדו כי הלחץ הפנים-ישראלי יעשה לו את העבודה? בהחלט סביר. האם דווקא האיום על כיבוש עזה יגמיש את החמאס? בהחלט נשמעים איתותים על כך.

ומאידך גיסא, האם נכון הוא שבמסגרת *מכלול השיקולים* שמביאים את הממשלה להחליט אם ללכת על עסקת חטופים מצוי, בצד השיקול הענייני על שמירה על ביטחון ישראל, *גם* שיקול מצבה בדעת הקהל הישראלית, ולפיכך לחץ פנים-ישראלי הוא אמצעי מתבקש ולגיטימי על מקבלי ההחלטות? האם זו תמימות משוועת לחשוב שמה שמניע את הממשלה אלה רק שיקולים ענייניים (בניגוד למחשבה שנראית לי מרושעת ולא נכונה לפיה לממשלה כלל לא אכפת מהחטופים)? נראה לי שכן.

בבוקר ראיתי נהג משאית מגדף מפגינה שובתת שהלכה עם דגל ישראל. היא גידפה בחזרה. אולי אפשר בלי.

2. ילידי שנות ה-30 (פלוס מינוס) בספרות העברית שינו את הפרוזה והשירה הישראלית וזכו לתואר "דור המדינה" (נדמה לי שפרופ' גבריאל מוקד הינו בעל זכויות היוצרים על השם). ואכן, לא היה, כמדומה, בספרות העברית דור משמעותי יותר – *אחרי* "דור התחייה" (בקירוב: מברדיצ'בסקי, יליד 1865, ועד אצ"ג, יליד 1894, עבור בביאליק, ברנר, עגנון, דבורה בארון, טשרניחובסקי, גנסין ועוד) – מהדור הזה שמכיל את השמות הבאים: עמוס עוז, א.ב. יהושע, יעקב שבתאי, יהושע קנז, נתן זך, דוד אבידן, אהרן אפלפלד, פנחס שדה, יהודה עמיחי, עמליה כהנא כרמון, חנוך לוין, דליה רביקוביץ', מאיר ויזלטיר ועוד).

מופע המחווה למתי כספי בהשתתפות מיטב אמני ישראל הזכיר לי שגם במוזיקה הישראלית קיים "דור המדינה" והדור הזה הוא דור שאין שני לו במוזיקה הישראלית לדורותיה. מדובר באלה שנולדו בעשור וקצת שבין 1939, מועד לידתו של אריק איינשטיין, לתחילת שנות החמישים, ובמיוחד ילידי 1946-1950. אין מקבץ של יוצרים מוזיקליים גדול יותר במוזיקה הישראלית מזה שמכיל את שלום חנוך (נ. 1946), שלמה ארצי (1949), דני סנדרסון (1950), מתי כספי (1949) וחבריהם (אריאל זילבר, ריקי גל, גידי גוב ועוד רבים וטובים מאד).

הפופולריות של הזמרים גדולה בישראל של היום מזו של הסופרים והמשוררים. וזה חבל ואפילו מעצבן. אבל מעניין שהספרות הקדימה את הזמרה בכעשור ביצירת דור מופת שהנו "דור המדינה" (ובתוך הספרות, אגב, השירה הקדימה את הפרוזה).

אך פער דומה קיים גם בספרות האמריקאית. במובנים רבים, דור הביט וסופרי שנות החמישים הקדימו התפתחויות שהגיעו למוזיקה רק עם פריחת הרוקנרול בשנות ה-60 (דילן, כידוע, נסמך בהתחלה על אלן גינסברג וגם, כמדומני, על ג'ק קרואק). כלומר בעשור, כמו בפער הישראלי המוזכר. מדובר בעיקר בתפיסות אינדיבידאוליסטיות שהתבטאו בספרות לפני המוזיקה. תמיד היה נדמה לי שהרוצח של ג'ון לנון, שכזכור הציע ללנון לפני הרצח לחתום על "התפסן בשדה השיפון", נשא, בדעת או בבלי דעת, איזו טינה אפלה של אנשי הספרות כלפי אנשי הרוקנרול על כך שאלה, אנשי הספרות, היו לפני הרוק ("התפסן" ראה אור ב-1951), אך לא זכו לכבוד המגיע להם.

בכל מקרה, נתברכה התרבות שלנו בשני הדורות הגדולים הללו, בספרות ובמוזיקה. ולוואי והמעיין ימשיך לנבוע והם לא יהיו יוצרי המופת האחרונים.

מאת אריק גלסנר | פורסם בעובר ושב | תגובות (2)

ברנר ומסורת ישראל

אוגוסט 15, 2025 – 9:17 AM

נושא "אהבת ישראל" נראה לי נושא אקטואלי מאין כמוהו ואין כאן המקום להאריך מדוע הוא אקטואלי. רק בתמצות אומר שדומה שלחלקים נרחבים של האינטליגנציה שלנו ברי ואין צורך כלל להסביר שנזיפתו הידועה של גרשם שלום בחנה ארנדט על שאין בה אהבת ישראל היא נזיפה קרתנית (היא הרי כתבה ל"ניו יורקר"!) ושוביניסטית (ואולי גם במובן המאוחר של הביטוי, לא הלאומני אלא המגדרי) – בעוד שיש רגליים ויותר מפלג-גוף בעצם למחשבה שהוא צדק גם צדק בנזיפתו זו.

אבל אני רוצה לגעת בהיבט לא אקטואלי של הסוגייה.

יוסף חיים ברנר נתפס כמבקר חריף של התרבות היהודית. ואכן, מעט מאד התקפות עצמיות על היהדות יש כמו, למשל, מאמרו המפורסם של ברנר מ-1914, "להערכת עצמנו בשלושת הכרכים".

אבל העניינים אצל ברנר יותר מורכבים ואולי יש מקום לדבר על ברנר "המוקדם" וברנר "המאוחר" בהקשר הזה.

*

הלל צייטלין, איש הרוח וידיד נעוריו של ברנר, כתב במסתו ב"התקופה", לאחר הירצחו של ברנר, כך:

"'המעורר' [העיתון שערך ברנר בלונדון, 1905- 1907 – א.ג.] חדל לעורר ויחד עמו חדלה רוח 'המעורר' האמיתית, רוח חפש המחשבה שאינה נכנעת לעיקרי מפלגה. בארץ ישראל השפע ברנר ממפלגות 'הפועל הצעיר' ו'פועלי ציון'. ואף כי בסתר לבו נשאר אותו שונא נמרץ של המפלגות הסוציאליסטיות בישראל כשהיה, בכל זאת נמשך לבו אחר העובדים ובוני החיים בארץ ישראל, שהיה מקבל עליו מזמן לזמן גם את ה"פרוגרמות" שלהם […] במאמריו הארץ-ישראליים שכח ברנר לא פעם את עצמות נשמתו ורצונה, והיה חוזר אחרי המליצות הרדיקלית של חבריו, היה, בקצור, לא ברנר, אלא סוציאליסט".

גם אם לא נקבל את השיפוטיות של צייטלין על ברנר "המאוחר", נראה שצייטלין זיהה נכונה שבר בביוגרפיה הרגשית-אינטלקטואלית של ברנר.

לפני עלייתו של ברנר לארץ (1909) נמצא בכתבי ברנר –

יחס עוין למטריאליזם הסוציאליסטי:

למשל, ברנר מבקר את גישתם של הסוציאליסטים כך: "ואבן הבוחן של כל ההוכחות תלויה רק באחת. זר הדפנים ינחל רק זה, אשר יעלה בידו להראות כי שיטתו רחוקה מכל 'אוטופיזם', כי שיטתו מטריאליסטית היא, אקונומית ואינה מדברת, חלילה, בשם היושר, הצדק, התפארת, רגשי הלבב, וכאלה 'ענינים מיותרים ובורז'ואיים' " (ברנר, 1985. עמ' 23). אגב, זו הכאה אל החומש של ברנר לנקודת התורפה הגדולה ביותר כמעט של המרקסיזם, הנחשבת בעיניו של האחרון למעלתו הגדולה: היותו "מדעי" וסלידתו ממוסריות סוציאליסטית "פשוטה". לגבי ברנר והסוציאליזם עיין במאמרו של יוסף גורני, "אין משיח לישראל – ולעבודה" (בתוך: מחברות ברנר, תשל"ז). נדמה כי יש מה להוסיף בעניין גם אחרי המאמר החשוב הזה.

בצד פאתוס נבואי:

"רוצים אנו, כי האדם העברי, זה בן העניה והסוערת שנשבעה בשמים ובארץ לבלי לוותר על קיומה, זה האיש, אשר נפש דקה וחדה בו מקדמת דנא ואשר אותו הצער נתון בלבו, ימצא בשפתו, שפת מנעימי זמירות ישראל ובעלי האגדה, שפת הפייטנים והמקובלים והחסידים הראשונים […] מכל הקרוב אל לבו, מכל הנוגע להשקפת עולמו, מכל משאות נפשו, מכל זהרורי נשמתו, מכל הדי רעיוניו, מכל קרני-דמיונו, מכל דברי אלוהיו העולים מן הארץ…וקרוא נקרא לכל אחינו הספורים, המעטים: יעשו נא מן הקטנות, אשר יינתנו להם, אותן הגדולות, אשר בהן תהלך נפש כולנו. יהי ראשיתנו מצער, אך אל נא תיהפך שאיפתנו העזה לאפס מוחלט. אל נא יהי המות הדומם מנפנף עלינו בכנפיו…" ( (שם, עמ' 95).

נימה רליגיוזית:

שוב, בקטע ממאמר אנטי-מרקסיסטי המופנה בלעג כנגד הסוציאליסטים היהודים: "מה? רצון האומה לחיות? דברי ימיה המורכבים? מלחמת קיומה הטראגית? הכוח היוצר של נשמתה? התפוררות כוחותיה הפוריים? […] מה להם ולכל אלה? רצון, נשמה, טרגיקה, יצירה, קניינים רוחניים – פוי, הלא אין כל זה אלא דברי בורגנים." (שם, עמ' 57).

וגעגוע למורשת היהודית לדורותיה:

למשל, ברנר כותב כך על יהודי לונדון המתבוללים: "ישנו, אמנם, עדיין המספר המסוים של הסוחרים ביראת שמים, של כלי הקודש הרשמיים, של מחזיקי הדת האופיציאליים. ואולם מהמון הבתים הסמוכים כבר נגוזו ועברו מבלי כל זכר אותם צללי הקדושה, ששכנו לפנים במשכנות יעקב" (שם, עמ' 25). וביתר תוקף: "והאם קשה לו [לסופר היידי אברהם רייזין, שכנגדו יוצא ברנר – א.ג.] להבין, שאכן אין ספרות לאומית פוריה במלוא המובן מבלי מסורות עתיקות נבחרות ושורשים עמוקים בנשמת האומה ורכוש לאומי רוחני שנצבר מן הדורות הקודמים" (שם, עמ' 40).

ברנר "המוקדם", ובייחוד ברנר עורך "המעורר", הוא ברנר מפתיע ביותר לאור התיאור השגור שלו. ברנר של "המעורר" אינו רחוק כל כך בעצם מאחד העם ביחסו למורשת התרבות הרוחנית של העם היהודי והוא אף עולה על אחד העם בפתוס בו נאמרים הדברים. וכך כותב, לדוגמה, ברנר ב"מעורר":

"הם באים אלינו בשאלה ובשם החיים: מה לשפת עבר ולחיים? או לא! הם אינם באים בשאלה, הם באים בבטחה, הם באים בשצף קצף: פֶטיש! אין כל צורך בזו השפה המתה! […] ואולם מה נעשה, אם בשפה המתה הזאת יש לנו ספרות בת שלושת אלפים שנה ולא מתה? מה נעשה, שאם אנו באים למחוק לגמרי את השפה המתה הזאת מספר-חיינו, הרי אנו מאבדים בידיים את כל אשר רכש רוחנו בהמשך כל הדורות? מה נעשה עם המתה הזאת, שיש לה התכונה המשונה הלזו, שמדברי ערבית וספרדית כרבי שלמה אבן גבירול ורבי יהודה הלוי […] כותבים ויוצרים בה, ולפעמים דוקא בה"[156]

*

הדברים לקוחים ממאמר ישן שלי על "ברנר והזקן החכם".

עוד על ברנר המוקדם ו"אהבת ישראל" במאמר ביקורת שכתבתי על "מסביב לנקודה".

מאת אריק גלסנר | פורסם בעובר ושב | לכתוב תגובה

גוטנברג והיהודים – אצל עגנון

אוגוסט 9, 2025 – 11:25 AM

בשיא התקופה הגוטנברגית של הספרות העברית החדשה, "דור התחייה" (מברדיצ'בסקי עד אצ"ג פלוס מינוס), מאת אחד מגדוליה, שתי התייחסויות לגוטנברג, ממציא הדפוס.

מימין, בנובלה "עד הנה" מ-1952, מתלוצץ ביבליוגרף יהודי-גרמני בימי מלחמת העולם הראשונה, שהיהודים לבטח הדפיסו ספרים לפני גוטנברג; חובבי ספר כמוהם לא סביר שחיכו עד המאה ה15.

משמאל, בנובלה הסאטירית "בנערינו וזקנינו" מ-1920, אולי הסיפור המצחיק ביותר של עגנון, גורס המשורר הנפוח אני ואפסי עוד שגוטנברג הוא בן העולם הבא, כי בהמצאת הדפוס איפשר את גילוי שיריו שלו, של אניואפסיעוד.

אנחנו בימים לא גוטנברגיים. אבל מה שמנחם להיזכר בו, בקריאת שני האזכורים הללו אצל הסופר העברי הגדול, הוא עד כמה התרבות שלנו כיהודים ועברים ארוגה בתרבות הכתב, עד כמה היא אכן גוטנברגית, ואנו העוסקים בה ממשיכים מסורת אבות.

מאת אריק גלסנר | פורסם בעובר ושב | לכתוב תגובה

דש משנות ה-80

אוגוסט 2, 2025 – 10:16 AM

*

שתי ידיעות הנוגעות לאנשי תרבות התפרסמו בשטף האירועים של השבוע האחרון והן ראויות לתשומת לב רבה בגלל שהן מעלות מאוב את רוח שנות השמונים ובעקבותיה הן מהוות תזכורת לסיבות לשינוי אקלים הרעיונות הרדיקלי בציבור הישראלי ברבע המאה האחרונה.

אחת מהידיעות זכתה לה (קרי, לתשומת הלב) ממילא (כיוון שהיא עוסקת בעיקרה בהווה) – אך לא מהסיבות שאני רוצה לדון בהן.

*

הידיעה הראשונה הינה ידיעה שפרסם בהתרפקות נוסטלגית עופר אדרת מהארץ, על גילוי דעת של שורת אמנים (במובן של זמרים) ישראליים מהשורה הראשונה שדיבר בעד פתרון שתי המדינות וחלוקת הארץ, גילוי דעת שגוּּלה ב-1988.

כמה חודשים אחרי פרוץ האינתיפאדה הראשונה, מצטט אדרת ידיעה ישנה:

""יותר מ-30 אמנים עמדו אמש על בימה בכיכר מלכי ישראל ושרו 'רוצים שלום' בהפגנת 'קו אדום – יהודים וערבים נגד הכיבוש'. בהפגנה השתתפו אלפים שהתכנסו לקריאה נגד הכיבוש – למען שלום ישראלי-פלשתיני".

והנה רשימת האמנים המכובדת מאד, מכובדת באמת, והבלתי נתפסת כמעט במכובדותה ובמרכזיותה ובמסריה:

"את העצרת, שהתקיימה לפני 37 שנה בימי האינתיפאדה הראשונה, כשחמאס עוד היה בחיתוליו וערפאת היה בגלות, פתחו ריקי גל, נורית גלרון, יהודית רביץ וקורין אלאל. לאחר הנאומים הופיעו גם אסתר שמיר וסי היימן ואז עלו על הבמה 30 אמנים ביניהם יוסי בנאי, יהודה פוליקר, מיקי גבריאלוב, מתי כספי, ריקי גל, דני ליטני, מוני מושונוב, גידי גוב, יונה אליאן ואחרים. גם חוה אלברשטיין, ירדנה ארזי, יפה ירקוני, ריטה ורמי קליינשטיין, שרון ליפשיץ ואורה זיטנר היו שם. שלמה ארצי אמר בשמם: 'אמני ישראל נמנעו בעבר להביע עמדות, ועתה הם רוצים לעשות זאת בזכות הצורך להידבר ולהתפשר עם שכנינו הערבים'.".

שימו לב, העצרת היא "נגד הכיבוש" ובעד, כמו שניסח שלמה ארצי (והימים ימי "עבּד הממהר" ו"יש לנו ארץ למה עוד אחת?"), "הצורך להתפשר".

*

הידיעה השנייה היא הכותרות המובלטות שקיבלה הכרזתו של הסופר דויד גרוסמן בעיתון איטלקי שבעזה מתרחש "רצח עם".

לא קראתי את המאמר במקור האיטלקי ב"לה רפובליקה", אך מהציטוטים הנרחבים יחסית שהובאו ב"הארץ" וב"ynet" נדמה שלא בדיוק כצעקתה. הניסוח של גרוסמן יותר פתלתל מאשר: "ישראל מבצעת רצח עם". בכל מקרה, אני סבור שהוא טעה גם בנוסח הפתלתל וזו טעות חמורה.

ישראל לא מבקשת לרצוח את הפלסטינים. ישראל עומדת חסרת אונים מול ארגון רצחני שמוכן להקריב את כל בני עמו למטרותיו ומכיון שאינה מצליחה לנצח אותו ולהשיב את חטופיה נגררת למעשים טפשיים וקיצוניים שמהם היא חוזרת בעצמה בבהילות. ישראל רשלנית, ולא רואה בעיניים מזעם ומכאב, ומבקשת אולי להגשים פנטזיות ישנות על חשבון המלחמה (אבל מי שמאפשר אותן הוא חמאס ברצחנותו ואז בסרבנותו – וזה העיקר!), לא יודעת מה עליה לעשות על מנת להציל את החטופים ולהגן על בני עמה מפני יריב שלא אכפת לו למות ולהמית את בני עמו, כאמור – אבל רצח עם היא לא מבצעת.

אבל לא הויכוח הזה הוא העיקר שאני רוצה להתמקד בו בפוסט הזה. אלא במשפטים אחדים שתורגמו מדברי גרוסמן ומבטאים במלוא הודם את רוח שנות השמונים (כזכור, גרוסמן פרץ בשנות השמונים. "הזמן הצהוב" של גרוסמן ראה אור ב-1987; "זמן צהוב קורא גרוסמן למצב הרע", כתב ארצי שנה אחר כך ב"עבּד הממהר", בעידן שבו זמרים עוד קראו ספרים).

הנה המשפטים כפי שתורגם ב-ynet.

"בעיניו, "הכיבוש השחית אותנו". "הקללה של ישראל נולדה עם כיבוש השטחים ב-1967. התחזקנו מאוד צבאית, ונפלנו לפיתוי שבכוח מוחלט לצד טיפוח הרעיון שאפשר לעשות הכול".

שוב, "הכיבוש", 1967 וכו'.

*

אני איש מרכז. איני איש ימין וכבר אינני איש שמאל. אני לא פוסל בעתיד הרחוק את פתרון שתי המדינות עם מדינה פלסטינית מוקטנת ומפורזת. אני נחרד מפרסומים על אלימות "נוער הגבעות" ועל מה שנראה לפחות מרחוק כעוולות בסגנון גזלת כרם נבות בגדה המערבית.

אבל יש דבר אחד בהתנהלות השמאל שמוציא אותי מדעתי. דבר מה שקשור לנימוס וענווה ומידות טובות לא פחות משלפוליטיקה. עשרות שנים נוהל כאן קמפיין בידי מיטב בנינו, החכמים והמוכשרים והרגישים שביניהם (וגרוסמן הוא כמובן כזה). הקמפיין הזה גרס שהבעייה היא "הכיבוש", הבעייה היא 67', והפיתרון הוא נסיגה לקווי 67' – ובא שלום על ישראל.

יפי הבלורית והתואר, יפי הטוהר והנפש, נשאו את הדגל הזה ברמה.

והנה, כל התזה הזו קרסה בקול שאון שאין כדוגמתו ב-2000 (ואחרי זה ב-2005, בתגובה להתנתקות, ב-2007, בעליית חמאס, ב-2008, השנה בה אבו מאזן אמר "לא" לאולמרט). ניתנה הצעה לחזור לקווי 67' פלוס מינוס והפלסטינים סירבו. זה לא אירוע זוטא. זה אירוע מכונן. וכל התירוצים הידועים לא יעזרו (כפי ששלמה בן עמי הבהיר שוב מ"כלי ראשון" לפני שנים אחדות). הפלסטינים ב-2000 חזרו על הטעות האדירה שלהם ב-1947. זה אירוע מכונן. וכמו שאני מדגיש כל הזמן: הם לא רק אמרו "לא", זה לא הוגן ולא מתאים לנו אנחנו רוצים הצעה טובה יותר וכו'. הם גם אמרו "כן", "כן" לטבח באוטובוסים, במסעדות ובמוקדי בילוי,של ילדים, נשים וטף, של 1000 ישראלים.

התברר בלי כל ספק שהסכסוך הוא לא על 67' אלא על 47' ובעצם על 17', על הצהרת בלפור. הפלסטינים לא מעוניינים בחלוקה ואם כן בחלוקה בחלוקה רדיקלית בהרבה מזו שנוגעת ל"כיבוש". ופתאום גם נתפס באור סוציולוגי לא מחמיא הניסיון למקד את הסכסוך ב67' ואילך. כי ההתנחלויות מאז שייכות לפלח אחר בסוציולוגיה הישראלית. ואילו "ההתנחלויות" הקודמות (שבתוך הקו הירוק) הן רכוש ואדמה ששייכים לפלח הסוציולוגי הותיק…

והנה בעשרים וחמש השנים שמאז לא זכור לי מספיק שאנשים שעמדו בראש התנועה הציבורית האדירה הזו של שלהי המאה העשרים לסיום "הכיבוש" עמדו מול הציבור הישראלי ואמרו: "שגינו", "הטעינו", "זה בכלל לא הסיפור" (המרחק הכי גדול לקראת אמירה כזו, מפי אחד מדבּרי הקו הזה, ככל הידוע לי, הייתה האמירה של עמוס עוז אחרי 2000 שהוא הבין שהישראלים מפחדים מהפלסטינים, ובצדק – ולא נתן לכך משקל מספק בעבר. אבל זה נאמר מעט מדי וגם, כמדומה, מאוחר מדי). הסכסוך מורכב יותר, עמוק יותר מאשר "הכיבוש".

אפשר להמשיך להיות שמאלני גם אחרי אמירה כזו ולהגיד: נכון, טעינו, אבל עדיין הפיתרון הוא שתי מדינות לשני עמים, בקונסטלציה כזו או אחרת, אין פיתרון אחר.

אבל הודאה בטעות תטהר את האווירה. תפגין קצת ענווה שהינה במקומה. קצת תכיר בכך שהזולת לא כזה טיפש ואטום ורשע, אותו זולת שפחד מ"טילים על אשקלון" וזכה לקיתונות לעג. "העם" שאינו "יפה נפש" ראה נכוחה יותר מאשר מאשריו ומוכיחיו ונביאיו.

יש חשיבות גדולה בהכרזה כזו, בטיהור אווירה כזה. כי היה כאן קמפיין והוא היה מוטעה ומטעה מהיסוד.

והנה, בשבעה באוקטובר יצאו מחבלי חמאס לרצוח ולכבוש את מה שהם כינו בינם לבין עצמם (כפי שהדברים נשמעו בסרטוניהם) "התנחלויות", והתכוונו לשדרות, לבארי, לניר עוז (או ליבנה, כפי שסיפר כמדומני גדי מוזס על שיחה עם אחד משוביו).

להשתמש באותה רטוריקה של "כיבוש" ו"67" היום – זה מרתיח ובהחלט לא מקדם את הדיון הפנים ישראלי.

מאת אריק גלסנר | פורסם במלחמת שמחת תורה | תגובות (1)

ארועים בהשתתפותי בפסטיבל "לא בשמיים"

אוגוסט 1, 2025 – 7:38 AM

בשבוע הבא, אנחה בצפון, בפסטיבל "לא בשמים", שני מפגשים ספרותיים.

באחד, שיחה עם הסופר הרב ליאור אנגלמן, בעקבות ספרו רב-המכר "סולם גנבים". אדבר איתו, בין היתר, על היחסים העדכניים בין הציונות הדתית והספרות העברית.

בשני, שיחה על ספרות ומלחמה. אסקור את ההתייחסויות למלחמת השבעה באוקטובר בספרות העברית הבדיונית העכשווית ואדבר עם רם גלבוע על הרומן הקומי שלו "הרצברג" ועם ד"ר עמית עסיס על מי שבעיניי הוא גדול כותבי המלחמה בספרות העברית: ס. יזהר.

למיטב ידיעתי לשיחה הראשונה אזלו הכרטיסים.

התגעגעתי לצפון העמוק ויהיה נחמד לחזור לשם. מה גם שזו הייתה מלחמה שניצחנו בה באחד האירועים הלוחמתיים המבריקים בתולדות המלחמות בכל הזמנים והמקומות (אם כי נמתין לעיתונאים, ובמקרה הרע, להיסטוריונים, להסבר על העיכוב שאירע בה מאוקטובר 2023 עד ספטמבר 2024).

עם כל הכאבים על המצב, והם רבים, והוא חמור, כדאי לא לשכוח זאת.

מאת אריק גלסנר | פורסם בהודעות | לכתוב תגובה