מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קטנים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

המושג "אינטלקטואל" כולל בחובו שתי איכויות. אינטלקטואל הוא אדם שיש לו ידע נרחב בתחום או תחומים מסוימים ואת הידע הנרחב – או את הסמכות שרכש מכוח הידע הזה – הוא רותם לטובת הבעת עמדה בנושאים אקטואליים. אני מחדד את ההבחנה הזו בין שני צדי המושג, כי מה שמרשים מאד בקובץ המסות האלו של סימון וייל (1909-1943), האינטלקטואלית הצרפתית (ממוצא יהודי) המפורסמת, הוא הידע הנרחב שיש לה, התחושה שהיא נוטעת בקורא שלפניו סמכות ידענית ופרשנית מהשורה הראשונה. ואילו השימושים האקטואליים שהיא עושה בידע פחות מרשימים.

אדגים זאת על ידי המסה הארוכה בקובץ ואחת משתי המרשימות ביותר בו (יש בסך הכל חמש). המסה נקראת "הרהורים אחדים על מקורות ההיטלריזם". זו מסה מסחררת בידענותה ובתזה החדה והעוינת שבה כלפי הציוויליזציה הרומאית. ציוויליזציה זו, טוענת וייל בכוח רב (המושתת על ידענות רבה), הייתה מבוססת ביחסי החוץ שלה על כוחניות, בוגדנות, שקרנות והיעדר מוחלט של מוסריות. וייל כתבה את המאמר בשנת 1939 וחלקים ממנה פורסמו ב-1940 והמטרה של וייל האינטלקטואלית בכתיבתה אינה היסטורית גרידא. מטרתה של וייל היא להפריך תפיסות מהותניות הרואות ברוע ביטוי ליסוד גרמני "נצחי" ואילו בטוּב דבר מה שמבטא סגולה צרפתית "נצחית". וייל טוענת, לפיכך, שבהיסטוריה של צרפת יש דוגמאות רבות להתנהגות נכלולית ומרושעת ("ואולם מבשרו הראשון של היטלר מאז העת העתיקה היה בלי ספק רישלייה, הוא המציא את המדינה") וגם מושא ההערצה של צרפת, האימפריה הרומית, הייתה, כאמור, זדונית ביותר. ואילו דווקא הגרמאנים הקדומים, עד כמה שהמקורות ההיסטוריים שבידינו מספרים, ייצגו ציוויליזציה ראויה להערכה מבחינות רבות. במילים אחרות, האויב של המסה הוא הלאומיות והאטטיזם, כלומר פולחן המדינה, כשלעצמם. ובמסה שנכתבת על סיפה של מלחמת העולם השנייה מדובר בהחמצה טוטלית של מה שמונח על הכף. כי כל החוכמה שבעולם תלויה בשאלה אם אתה מזהה נכונה את הסיטואציה ההיסטורית בה אתה נתון, אם אתה מזהה אם אתה מצוי במלחמת העולם הראשונה או השנייה.

הטקסטים של וייל המקובצים כאן הם במובהק טקסטים שנתונים תחת השפעתה של מלחמת העולם הראשונה. בכך הם דומים לטקסט מסאי קנוני אחר של אינטלקטואל יהודי-צרפתי: "בגידת האינטלקטואלים" של ז'וליין בנדה מ-1927. גם חיציו של בנדה כוונו לעבר הלאומנות העיוורת. אך יש, כמובן, הבדל מכריע אם הטקסט נכתב ב-1927 או ב-1939.

או אף בדצמבר 1940 וינואר 1941, מועד פרסומה של המסה המפורסמת ביותר בקובץ, "האיליאדה או שירת הכוח". באוטוריטה טבעית, מלכותית, מעניקה וייל פרשנות משכנעת ביותר לטקסט הקדום ביותר של המערב, "האיליאדה". גדולתו של הטקסט, טוענת וייל, אינה בפיאור גבורת הלוחמים והמלחמה, אלא, להיפך, בהראותו איך כולם סובלים מהכוח, מתים מהכוח, מפחדים מהכוח, הטרויאנים והיוונים כאחד, הקטור אף אכילס. המסה מסבירה את האפוס הקדום כקינה גדולה על מקומו של הכוח בחיים האנושיים. ראו כמה מרשימים בנחרצותם משפטי הפתיחה של המסה הזו: "הגיבור האמיתי, הנושא האמיתי, המרכז של האיליאדה, הוא הכוח. הכוח שמפעילים בני האדם, הכוח המצמית את בני האדם, הכוח שבשרם של בני האדם מתכווץ מפניו". הכוח פוגע בכולם, הופך לחפצים גם את הקורבנות וגם את הלוחמים, טוענת וייל בשלל תזות מבריקות ומגובות בידע וביכולת פרשנית מרשימים. היא מעלה על נס את הציוויליזציה היוונית (כנגד הרומאית) שבאפוס הזה שלה הומרוס שומר על אובייקטיביות (למרות היותו יווני ולא טרויאני); הומרוס מדבר ב"רוח הוגנות יוצאת דופן". ובאחד הרגעים במסה משווה וייל את תחושת הגורל הנחרץ והמוות הקרב שחשו הלוחמים בטרויה ללוחמים הצרפתיים ב-1917.

אבל, כאמור, ביחס למלחמה, כל החוכמה מרוכזת ביכולת שלך לקבוע אם אתה נמצא במלחמת העולם הראשונה או השנייה; כלומר, אם המעשה הנכון והמוסרי הוא להתנגד למלחמה או דווקא לתמוך בה. מי שפועל בנסיבות של מלחמת העולם השנייה כאילו הוא מצוי בראשונה פועל באורח לא מוסרי. שטפן צווייג, שב"העולם של אתמול" תיאר בכוח רב את ההתלהבות הנפסדת מפרוץ מלחמת העולם הראשונה, לא התבלבל כשנפתחה השנייה ובאחד ממכתביו שפורסמו בעברית לא מכבר (בספר "מכתבים על יהודים ויהדות") כתב שלמרות הפציפיזם שלו חובה כעת לחסל את היטלר והוא אף היה מתגייס למלחמה, למרות חמישים ושבע שנותיו, אם זה היה מעשי (! – גם וייל, כך קראתי, הצטרפה בהמשך למחתרת הצרפתית. אני מתייחס כעת לעמדה המובעת במסות על רקע מועד פרסומן).

המסות המבריקות והחריפות האלו מדגימות את התרומה של מדעי הרוח (בראש ובראשונה ההיסטוריה) להבנת המציאות. כך, למשל, בשתי מסות נוספות משתמשת וייל בציוויליזציה שהתקיימה בדרום צרפת במאה ה-12, הציוויליזציה האוקסיטנית, כמציגה את "הדרך שלא נבחרה". האוקסיטנים, כמו היוונים הקדמונים, טוענת וייל, בזו לכוח לשמו וחשו חמלה "כלפי כל מה שחשוף לפגיעותיו של הכוח" (אפילו את הנצרות, אגב, מפרשת וייל, בטענה מעט מפוקפקת, ככזו שהושפעה מהיוונות יותר מאשר מהיהדות). אך הן גם מדגימות שאיש רוח יכול בהחלט לטעות בהשוואותיו ההיסטוריות.