מבקר חופשי

"הכול תלוי במזל, אפילו ספר תורה שבהיכל", נאמר במקורותינו. קל וחומר ספר חול. אחת ההצלחות המו"ליות הגדולות והמפתיעות (הבלתי-סבירות?) של השנה החולפת היא זו של ספר העיון שכתב שלום בוגוסלבסקי, 'הסיפור הבלתי-סביר והלא-מספיק-זכור על עלייתה ונפילתה של מזרח אירופה היהודית'. הספר שראה אור לפני שנה בדיוק, ביוני 2024, בהוצאה הקטנטנה 'זרש', מכר, לפי אתר 'עברית', אלפי עותקים וזכה גם לתשומת לב ביקורתית רבה מאוד.

הסבר רחב-הֶקשר לתשומת הלב שהספר זכה לה יכול ללמד אותנו כמה דברים חשובים על הגאופוליטיקה של העידן שאנחנו חיים בו, גאופוליטיקה עולמית בכלל והיחס שלה לישראל בפרט; על כמה יסודות עומק בקיום הישראלי העכשווי; וגם משהו על עשיית ספרים בפרט ומדעי הרוח בכלל בעידננו.

אני רוצה להבהיר: אין בכוונת הדברים הללו להמעיט בערכו הסגולי של הספר. בוגוסלבסקי, מדריך ומארגן טיולים בישראל ובמזרח אירופה, כותב ברהיטות ראויה לציון, בהומור ושנינות, את 500 שנות ההיסטוריה היהודית במזרח אירופה. ידע רב מאוד משוקע בספר. הוא, בקיצור, מלמד רבות ועושה זאת בחן מופלג. למומחים תהיינה ודאי הסתייגויות כאלה או אחרות (הצגת החסידות בספר, טען בפניי בר סמכא, חסרה מבחינה רעיונית, קרי מהזווית של ההיסטוריה האינטלקטואלית). אבל זהותו של בוגוסלבסקי כמדריך תיירים תורמת לאופי הסוחף-אירוני של הספר: אופי שיש לכמה יצירות היסטוריות פופולריות בעשורים האחרונים, שהציגו את המסע-בזמן לאחור כמסע-במרחב תיירותי, כלומר מסע מהנה אך כזה הנוגע לאנשים אחרים בעצם, ולכן מאפשר אירוניה (ו"אנשים אחרים" יכולה להיות גם האנושות כולה, כמו ב'קיצור תולדות האנושות' של יובל נוח הררי). בקיצור, חלק מרכזי מהצלחת הספר נובע מכך שזהו פשוט ספר שובה לב וידעני מאוד.

*

אבל ישנם כאן עוד גורמים להצלחה, כך אני טוען, ויש בהבנתם עניין שחורג מהמלצה או אי-המלצה על הספר.

נתחיל ממה שנרמז זה עתה. הספר שייך לגל ספרים מצליחים מהעשורים האחרונים שפורשים מחקר היסטורי רחב יריעה. מלבד יובל נוח הררי, שהוזכר, אציין עוד כמה דוגמאות: 'השחר של הכול: היסטוריה חדשה של האנושות' ו'החוב: 5,000 השנים הראשונות' של דיוויד גרייבר; ספריו של ההיסטוריון ניל פרגוסון 'עלייתו של הכסף: היסטוריה פיננסית של העולם' ו'אימפריה: עלייתו וגוויעתו של הסדר העולמי הבריטי'; 'רובים, חיידקים ופלדה: גורלותיהן של חברות אדם' ו'התמוטטות: מדוע נפלו הציוויליזציות הגדולות של העבר? האם זה יכול לקרות גם לנו?' של ג'ארד דיימונד.

כפי שניתן ללמוד אפילו מכותריהם של חלק מהספרים, אלה לא רק ספרים שמושא מחקרם רחב במיוחד, אלא הם מוּנעים גם בתחושה של תום עידן או של צורך בחשיבה-מחדש מקיפה וכוללת על מושא המחקר, שהינו, לעיתים, בפשטות, האנושות כולה.

מבחינה נרטיבית מצומצמת יותר כדאי לשים לב לתבנית "עלייתו ונפילתו", המשותפת לספר שלפנינו ולרבים מקודמיו ('עלייתו וגוויעתו של הסדר העולמי הבריטי'; 'עלייתה ונפילתה של מזרח אירופה היהודית'; עלייתה ונפילתה של האנושות, כפי שחושש-מתרה הררי בסדרת ספריו ובכללם האחרון, 'נקסוס', בגלל, בין היתר, עליית הבינה המלאכותית). ובכן, מבחינה נרטיבית נוח מאוד לספר סיפור כזה, או מפתה לעצב אותו כך, סיפור שיש בו כמו מן המוכן התחלה ואמצע ("עלייתה") וסוף ("ונפילתה").

במילים אחרות, לעזרת הסיפור שמספר בוגוסלבסקי עומדת העובדה הקודרת שאין סוף החלטי יותר מאשר הסוף של מושא המחקר שלו. אם כי הוא נמנע מלעסוק בנושא השואה, ומשכנע בנימוקיו לכך (באומרו שכוונתו להאיר את האזורים המוכרים פחות של ההיסטוריה העשירה של יהדות מזרח אירופה).

עוד נקודה כללית שמודגמת על ידי הצבת "הסיפור הבלתי-סביר וכו'" בצד שורת הספרים הנ"ל היא העובדה שבניגוד לקינה הרווחת לגבי מצבם של מדעי הרוח כיום, קינה מוצדקת בחלקה הגדול, הרי דיסציפלינה אחת, יש לשים לב, משגשגת בימינו. לפחות בשדה הכתיבה האינטלקטואלית המיועדת לציבור הרחב אנחנו מצויים, כך נדמה, בתקופת פריחה לכתיבה של היסטוריונים ושל היסטוריה.

מדוע זה כך? האם אכן בגלל התחושה שאנחנו בתום עידן ועל סיפו של עידן חדש ולכן אנו זקוקים למבט-לאחור מסכם? או מפני שההיסטוריה מעצם טיבה – התייחסות לעבר שקרה, לדברים שהיו במציאות – היא הדיסציפלינה הכי פחות ספקולטיבית במדעי הרוח? הכי מוצקה? הכי – במילים אחרות – דומה למדעי הטבע? הרי ההיסטוריה היא שורת "ניסויים" ש"הצליחו"; כלומר, המעבדה ההיסטורית "הוכיחה" את תקפותם. אלכסנדר מוקדון "באמת" הקים אימפריה בעשר שנים, האימפריה הרומית "באמת" התפוררה בסוף וכו'.

או, שמא, ההסבר להצלחת הדיסציפלינה ההיסטורית דווקא בימים קשים לאחיותיה במדעי הרוח הוא שההיסטוריה נמזגת ביתר הצלחה עם הפרֵהיסטוריה ואז עם העבר הפְּרימטי (כלומר עם מדעי הטבע!) למחקר היסטורי-אבולוציוני, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בספרים של הררי ודיימונד למשל.

נראה לי שמעניין להרהר בשאלות אלו ובתשובות האפשריות להן.

(להמשך המאמר ב"השילוח" ראו כאן)