מבקר חופשי

ברנר הוא אחד המורים שלי. ואני לא היחיד שמתייחס אליו כך (וכמובן, אין זה אומר שהוא לא טעה פעמים רבות). ולכן מעניין להיזכר בשני אספקטים שונים אצלו הנוגעים ליחס למלחמה.

ביקורת נגד מיליטריזם ילדותי מצד אחד, ומצד שני ביקורת נגד פציפיזם ילדותי לא פחות ביחס לסכסוך עם הערבים (ב-1913!).

—

נגד המיליטריזם של זלמן שניאור –

אחת ממטרות החיצים המרכזיות של ברנר הייתה זלמן שניאור. בהתבטאות בלתי נשכחת, אחד הרגעים הגדולים בביקורת הספרות העברית, כותב ברנר על שניאור (ב-1919) שהוא "כז'ורנליסט מיליטאריסטי, שראה את אחוריו של ניטשה, ואת פניו לא ראה". כשהוא משתמש באופן מבריק בביטוי המקראי לגבי גילוי האל למשה רבנו, טוען כך ברנר ששניאור נטל מניטשה את קליפתו, הערצת הכוח, ולא הבין את תוכו העמוק.

ואילו במקום אחר (ב-1910; כלומר עוד לפני מלחמת העולם הראשונה), גם כן במילים בלתי נשכחות, כותב ברנר כך נגד שניאור שכתב שירה הסוגדת למלחמה (המובאת פה בציטטים):

"קהה ובאנאלי הוא גם אותו היחס אל המלחמה, הערצת תפארת עוּזה המדומה וברק-התנגשויותיה הכוזב. כל זה עומד בעיני האדם המעמיק על אותה מדרגת-ההתפעלות של שפחה [משרתת] טיפשית, שרצה אחרי גדוד-צבא העובר להיהרג במלחמה ונהנית… אה, כמה יפים 'שרי המלחמה ומפקדי הצבאות הגדולים, המולכים על רבואות ראשים ויערי חניתות וסוסים פראים ושוטפים!'… נוּ, ואלפי נבלות-הפגרים? ורבבות הפצועים הנאנקים? ורקב-הגופים של הצבאות הנופלים בשדה ושוכבים בבתי החולים אשר ל'נפוליונים בחירי אל ובני אלמות'? – גם בזה מוצא משוררנו יופי?"

—

נגד הפציפיזם של ר' בנימין –

ריאליזם מפוכח, צונן, כנגד חברו ר' בנימין (לימים ממקימי "ברית שלום") ומאמר פובליציסטי שכתב האחרון ובו טען שיש להציג את הציונות כברכה גם לערבים ולחתור עמם לשלום ולרעות.

ברנר יוצא נגד סנטימנטליות ושקרים-עצמיים: מלחמה בינינו לבין הערבים תהיה גם תהיה כי יש כאן אינטרסים סותרים. שנאה יש ושנאה תהיה בין שני העמים. וצריך לדעת גם איך להיות "מלא-שנאה" לעתים, מוסיף ברנר (!).

"אבל קודם כל – הבנת אמיתות-המצב, קודם כל – בלי סנטימנטאליות ואידיאליות".

הנה לב טיעונו נגד הפציפיזם של ר' בנימין (שמו הספרותי של יהושע רדלר-פלדמן):

"לא, מפורש הנני אומר: סוג מאמרים פובליציסטיים שכזה הנהו מזיק. פשוט, מזיק. ואם לא מהצד המעשי (מצד זה הלא אין מה להתירא…), הרי מהצד התוֹכי. בסוג זה יכולל גם המאמר “היכל-השלום” של ר' בנימין (ב“התורן”, חוב' א'). כי ביחס אידיאלי שכזה אל העולם, בחלומות-ילדות ויפי-נפש כאלו, שאין להם יסוד באינסטינקטים הכי-עמוקים של האדם, יש, לדעתי, איזו אי-מוסריות, כן, אי-מוסריות, בהיותם בבחינת אבק פורח, בהיותם נובעים מאי-קליטה כראוי את כל מרירות-המציאות.

מה, ר' בנימין, יש לדבר על “היכלי-שלום”, כמו איזו מרת פוֹן-זוּטנר [פציפיסטית ידועה, כלת פרס נובל לשלום 1905!], בעת שאנו, עד כמה שיש עוד רוח-חיים בנו, הרי היינו מאושרים [!], אילו היתה לנו איזו אפשרות לשפוך את דמנו ודם-אחרים על ארץ-מולדת יהודית, אילו היתה לנו איזו אפשרות למסור את עצמנו ואת בנינו לקסרקטין של אנשי-צבא יהודים;

מה, ר' בנימין, יש לדבר על אהבה לשכנינו בני-הארץ, אם אנו אויבים-בנפש, כן, אויבים? מה יש להכניס בכלל אידיאולוגיות ליחוסים שבין עם לחברו – והיא לא תצלח? היחס האידיאלי כוזב הוא בכל, מאז ומעולם.

והמצב כאן הלא ידעת: בארץ-ישראל הקטנה יושבים, מלבד יתר יושביה, לא פחות משש-שבע מאות אלף ערבים, שהם, למרות כל ירידתם ואי-קולטוריוּתם, אדוני-הארץ בפועל ובהכרה, ואנו באים לחדור אליהם ולגור בתוכם, יען כי ההכרח יאלצנו לזה.

שנאה בינינו כבר יש ומכרחה להיות – והיא תהיה.

הם חזקים מאתנו בכל המובנים, ובידם לשימנו כעפר לדוש, אבל אנו, בני-ישראל, כבר התרגלנו לגור חלשים בין חזקים, ועלינו, איפוא, להיות נכונים גם פה לתוצאות השנאה ולהשתמש בכל האמצעים שבידינו החלשות בכדי שנוכל להתקיים גם פה. הלא רגילים אנו, הלא מוקפי-שנאה ומלאי-שנאה – כן, מלאי-שנאה, כך צריך להיות! [!] ארורים הרכים האוהבים! – הננו חיים מאז נהיינו לעם.

אבל קודם כל – הבנת אמיתות-המצב, קודם כל – בלי סנטימנטאליות ואידיאליות."