פרסמתי בסוף השבוע (29.5.25) ב – ynet מאמר שעורר הרבה תגובות, רובן שליליות (אני מתייחס לטוקבקים). במאמר טענתי שתי טענות עיקריות. הראשונה היא שבכמה צמתים מפתיחת המלחמה התבררה נחיתותו של המדיום הוויזואלי לעומת זה המילולי בדיווחים עליה. השנייה – והיא שעוררה כנראה את עיקר הכעס (לפחות לכאורה) – היא טענה על כך שמעשי ישראל בעזה אינם לא מוסריים, למרות מראות ודיווחי הזוועה משם.
הייתי רוצה בדברים הקצרים הבאים להסביר מדוע רבים בישראל – רבים יחסית, כמובן – ממהרים להוקיע את מעשיה של ישראל בעזה. איני מדבר על תגובת מה שמכונה "העולם", אלא על הסיטואציה הפנים-ישראלית. לדעתי – ולצערי – סיבוך מסוים בשיח הפוליטי בישראל מביא לכך שאנשים מביעים עמדה שלילית על מעשיה של ישראל במלחמה ועושים זאת לא מהסיבות עליהן הם מצהירים בגלוי. כדאי – אפילו מעניין – לנתח את המציאות הזו.
מבקר חופשי 
תגובות
אריק, אתה פותח את מאמרך הראשון בהצגת איש קש: הביקורת הרווחת נגד התקשורת הישראלית איננה ספציפית על כך שהיא לא מציגה תמונות מעזה, אלא שהיא לא מציגה מידע עיתונאי מספק מעזה מכל סוג — תמונות, קולות, סיפורים, תחקירים.
אני איתך: אני לא צופה בחדשות אלא קורא אותן בעיקר, ולעיתים מאזין. בתקשורת הכתובה והמדוברת בישראל מצב הדיווח על עזה לא טוב יותר מאשר בטלביזיה. אמירה זאת מבוססת על השוואה עם מקורות מידע שכן מביאים בכתב מידע על המתרחש בעזה, למשל מהתקשורת הבינלאומית.
אולי תרצה להתייחס לטיעון "איש הברזל" המבקר את תפקוד התקשורת בישראל בכל הנוגע לדיווח על המתרחש בעזה: אמצעי התקשורת בישראל כמעט שאינם מדווחים על המתרחש בעזה, בשל כך רוב הציבור בישראל עיוור במידה רבה בקשר לאופי המלחמה שם, אין לנו יכולת לשקול מה ההישגים ומה המחירים, ויכולתנו לגבש תכניות פעולה לעתיד נפגעת באופן קריטי.
הדיון שלך על מידע ויזואלי לעומת טקסטואלי מעניין. מסקנתך — "לא מי שצופה בתמונות שמשודרות בעזה יכול לשפוט טוב יותר את המציאות שם, אלא דווקא מי שמסרב לכך" — אולי נכונה. היא נכונה באותה מידה לכל עניין חדשותי, גם כאלה שמדווחים בתקשורת הישראלית (הן המשודרת והן הכתובה) באופן מקיף ושלם יותר. והקשר שלה לביקורת המוצדקת שמושמעת כלפי הדיווח התקשורתי בישראל על עזה רופף ביותר.
גם במאמרך השני אתה בוחר להתמקד באנשי קש, לעשות קריקטורה לעמדות שאולי מחזיקים בהם מי ש"מתעקשים" לחשוב שישראל מבצעת מעשים לא מוסריים במלחמתה בעזה. ראשית, הטענה שאתה מקבל כלגיטימית גם אם שגויה בעיניך — "משיקולים מוסריים … [אי אפשר] לקבל שייהרגו כל כך הרבה "בלתי מעורבים" בלחימה מהסוג הזה" — היא איש קש. הטענה איננה שמספר האזרחים ההרוגים כשלעצמו מוכיח שנעשו פשעי מלחמה או מעשים לא מוסריים. הן את ההיבט החוקי (פשעי מלחמה) והן את המוסרי חייבים לבחון בפרספקטיבה של מידתיות: המוות ה"אגבי" הזה נעשה לשם איזה מטרות? והאם יש דרכים חלופיות סבירות (ואולי אף טובות יותר) להשיג מטרות אלה? טענת "איש הברזל" היא שלממשלת ישראל אין כלל מטרות אסטרטגיות, והמטרות הקלושות שהיא מנסה להציג ("תכנית טראמפ") הן בקושי חזון עוועים חסר כל היתכנות. לכן כל מוות כעת (אני מוטרד מהמוות של חיילינו לא פחות מאשר של האזרחים העזתים) איננו מוסרי.
אבל עיקר מאמרך נועד לטעון שאנשים כמוני שחושבים שהמשך המלחמה הזאת בעזה איננו מוסרי — אנחנו בעצם חושבים משהו אחר (שצריך להחליף את ראש הממשלה או להתרכז בהשבת החטופים), או שאנחנו חושבים כך מסיבות נכלוליות שאיננו מודים בהם (אנחנו בעצם אנטי-ישראלים, או שאנחנו נוקטים בעמדה זו כדי להרגיש כאילו אנחנו אמיצים, ולא סתם, אלא יש לנו צורך להרגיש אמיצים כדי לפצות על פחדנותנו שאיננו נלחמים בעזה בעצמנו). ארבעה דחלילים נחמדים תיארת, אבל האם יכול להיות שיש לי סיבות אחרות, אולי אפילו סיבות טובות, לחשוב שהמשך המלחמה הזאת איננו מוסרי, או לכל הפחות שנעשים במסגרת המלחמה מעשים לא מוסריים ופשעי מלחמה?
כמה פעמים אתה מבקר את העליונות המוסרית הלא מוצדקת שחשים לכאורה אנשים שמחזיקים בדעות דומות לשלי על המלחמה ומוסריותה. אל מול אלה, מלחמתך באנשי קש יוצרת בקורא כמוני תחושה לא נעימה של התבסמותך בתחושת עליונות אינטלקטואלית. אינני יודע אם כך אתה מרגיש באמת, אבל צורת התבטאות כזו שמשטחת מראש את עמדתי לקריקטורות נוחות ללגלוג, ושמנתחת בגרוש (מבלי שאתה בכלל יודע עליי משהו) את הסיבות הפסיכולוגיות הנסתרות שרק בגללן אני חושב מה שאני חושב — אלה לא יוצרים תחושה של יושרה אינטלקטואלית לנהל דיון מעמיק ופתוח בעמדות השונות שיכולות להיות סביב הסוגיות האקוטיות שאיתן אנחנו מתמודדים כיום.
אני כותב כל זאת פשוט כי מכתיבתך בעבר למדתי לצפות ממך לדיון אינטלקטואלי כזה, ברמה גבוהה יותר מסתם השטחה של מי שחושב אחרת ממך ולעג דק כלפיו. התאכזבתי לקרוא שגם אתה, כמו רבים כל כך כיום, נופל למלחמה באנשי קש.