פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
"ההפוגה" הוא ספרו השני של פרימו לוי והוא ראה אור ב-1963. ספרו הראשון הוא "אם זה אדם", ספר על התנסותו במחנה בוּנָה-מוֹנוֹביץ (חלק מהקומפלקס של אאוּשוויץ), שראה אור לראשונה בסמוך לתום מלחמת העולם השנייה אך לא זכה לתשומת לב רבה. "ההפוגה", שהינו מעין ספר המשך, ועוסק בתלאות והרפתקאות השיבה הבייתה מהמחנה, הצליח מאד ועורר תשומת לב גם לספר הקודם, שנהיה מפורסם מאד לימים. "ההפוגה" יוצא כעת בתרגום חדש ב"הספריה החדשה", שמוציאה ומוציאה-מחדש את כתבי לוי בשנים האחרונות.
לא רק ש"ההפוגה", בגלל נושאו, הוא ספר קודר הרבה פחות מ"אם זה אדם". לא רק שהוא, בפשטות, ספר מהנה מאד לקריאה. אני חושב שלוי כתב אותו במכוון באמצעים ההולמים את הז'אנר הקומי. כמעין ה"אודיסאה" בעלת "הסוף הטוב" שמנוגדת ל"איליאדה"; כמעין החלק השני של ה"פואטיקה" לאריסטו, אותו זה שאבד לנו, שהוקדש לקומדיה, לעומת החלק שבידינו שעוסק בטרגדיה; ואולי כמעין יצירה בוקאצ'יונית-"דקמרוניסטית"-קומית – הפוגה על רקע מגיפה – שבאה לאחר הביעותים של התופת של דאנטה (מדאנטה מרבה לצטט לוי ב"אם זה אדם").
היצירה נפתחת עם הגעת הרוסים למחנה. כלומר, מסתיימת בדיוק אחר תיאור עשרת הימים שבין הסתלקות הגרמנים לבוא הרוסים, שמהווה את החלק האחרון של "אם זה אדם". בפרוזה המדייקת והמדודה שלו, פרוזה של כימאי (מקצועו של הסופר), מתאר לוי כמה מספיחיה של הזוועה הגדולה בפתח היצירה: התוודעותו לגודלו המדהים של אאוּשוויץ כולו (כאמור שהה לוי בחלק מסוים בלבד של קומפלקס השיעבוד והמוות); התוודעותו להירצחה של אישה שאהב והופרדה ממנו עם ירידתם מהרכבת; מותו, כבר אחרי השחרור, של ילד, "ילד של אושוויץ", "ילדו של המוות", שהסתובב במחנה מי יודע מניין ואיך. אך לאחר היציאה מהמחנה הסיפור בכללותו הוא סיפור של נדודים, תעייה, ביורוקרטיה, טיפשות, תושייה והרפתקה. לוי נודד לקרקוב ולקטוביץ', שם מחליטים הרוסים לשלח את הפליטים האיטלקיים לאודסה ומשם בחזרה הבייתה. אך סבך טעויות ורשלנויות מביא את לוי וחבריו פליטי המחנה (שלהם נלוו משלב מסוים גם איטלקים תומכי הפשיזם ועובדים איטלקים שעבדו תמורת שכר בשביל הגרמנים) לנדוד ברכבות לרוסיה הלבנה, אחר כך שוב לאוקראינה, לרומניה, הונגריה, אוסטריה ולבסוף, דרך מעבר ברנר, בחזרה לאיטליה. כמעט תשעה חודשים ארך המסע הזה הבייתה.
על מנת להבליט את אופיו הקומי של ה"ההפוגה", לוי מדגיש את אופיין ומקצוען "הנמוך" של חלק מהדמויות. לפיכך חלקן עבריינים לא אלימים, בדאים, נוכלים ורועי זונות, משעשעים יותר מאשר מזיקים ("הלכתי שנים רבות לבית-הספר לגנבים בלורטו. הייתה שם בובת-חייטים עם פעמונים וארנק בכיס: היית צריך לשלוף אותו בלי שהפעמונים יצלצלו, ואני אף-פעם לא הצלחתי"). את המגמה הקומית של לוי ניתן לחוש ממש בעיצוב דמותו של "צ'זארה", שלוי שמר איתו על קשר שנים רבות, והוא מוצג ביצירה כמי שהיה רוכל בשוק הפשפשים ברומא ש"אהב לעבוד על זולתו מבלי לפגוע בו", בעוד היה בפועל מנהל חשבונות (כך מציין מנחם פרי, העורך, בהערותיו הידעניות). את אווירת הקומדיה יוצר לוי גם בעזרת הדגשת הסצנות המסחריות שאירעו במסע. הפליטים מנסים בסיוע סחר וסחר חליפין ערמומיים ומפולפלים להשיג פריטים שונים בשווקים ובכפרים שהם חולפים בהם בדרכם. גם מערכת החליפין של האהבה מתוארת כאן ותורמת לאווירה הקומית. אמנם מסחר היה גם באאושוויץ (כפי שסיפר לוי ב"אם זה אדם"), אבל ככלל מסחר הוא היפוכה של המלחמה, בהיותו מושתת על רצון חופשי ומבטא צד "נמוך" אך אנושי של האדם. לאווירת הקומדיה תורם עיצוב דמותם של הרוסים כילדים מגודלים, טובי לב בעיקרו של דבר אבל מבולבלים, מגוחכים ורבי כוח. בעקבות הופעה של סגל המחנה הרוסי מהרהר לוי כי "זה היה מופע ביתי, נטול יומרות, פוריטני, ילדותי למדי".
בכלל, "ההפוגה" נשען על פרודיה קומית של "אם זה אדם". במקום הגרמנים הרציניים והמסודרים והרצחנים – הרוסים המרושלים ("אבל לרוסים, בניגוד לגרמנים, אין כישרון מינימלי להבחנות ולסיווגים"); במקום רכבת מוות רכבת אל החופש; במקום מחנה גדור מחנה עם פרצה אחורית גלויה; במקום ציקלון בה, DDT שכוונותיו טובות שמרססים האמריקאים שקיבלו את הפליטים אליהם. ועוד נקודה חשובה מאד: במקום חורף, אימת שוכני אאושוויץ, הרי שרוב עלילתם של השבים מתחוללת בחודשי האביב והקיץ הרחומים באירופה. ועוד: הנסיעה והמרחבים של ה"ההפוגה", במקום הכליאה במועקת המחנה המונוטונית של "אם זה אדם". כך שלל דמויות ססגוניות ואנקדוטות משעשעות הקורות להן מוגשים כאן להנאת הקורא.
צודק מנחם פרי באחרית הדבר היפה שלו: אאושוויץ נוכח גם כאן, נוכח מהותית. "מלחמה קיימת תמיד", כפי שמסביר ללוי עמית יהודי-יווני שלו. הרומן אינו אלא "הפוגה", כלומר תקופה של רגיעה, תקופה רגעית. על המשמר צריך לעמוד תמיד. כמעט ואין צורך לומר זאת ביחס ללוי, לנוכח המזוכיזם המוסרי וההלקאה העצמית שהוא אחד ההיבטים המטרידים ביותר של "אם זה אדם" (ולנוכח סופו הטראגי). אבל ברי שלוי ביקש לכתוב את ספר ההמשך הזה במפתח קומי.
מבקר חופשי 