מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

הרומן התזזיתי המצוין הזה מ-1963 הוא מונולוג של האנס ֹשניר, מוקיון בן עשרים ושבע החי במערב גרמניה. אבל מוקיון, בהקשר התרבותי המדובר, הוא אמן קומי, המשתמש בכלים שונים (פנטומימה, למשל) במערכונים שחלקם בעלי מגמה סאטירית רצינית. חשוב להבהיר זאת כי כמו שייאמר בהמשך, בל משתמש בדמות המוקיון כמייצגת את דמות האמן בכלל.

במונולוג הזה, המתורגם מצוין בתרגום חדש של חנן אלשטיין, מספר שניר על אהובתו בשנים האחרונות, מארי, שהתקרבה לחוג קתולי יוקרתי ובעידודו עזבה אותו לטובת חבר אחר בקבוצה. בתבונה מחלק בל את הרומן לסירוגין לזמן ההווה של הרומן, בו מידרדר שניר בדרמטיות בעבודתו בגלל עזיבתה של מארי, חוזר לדירתם המשותפת לשעבר בבּוֹן חסר כל כמעט, ומתחבט אם לפנות לעזרה כלכלית ממשפחתו, לחלקים בהם הוא סוקר במבט לאחור את תהפוכות סיפור האהבה שלו ושל מארי.

השטף הסיפורי והתיאורי של בל (שזכה בנובל ב-1972) כל כך סוחף, טבעי, עשיר, נרגש ואמין, שלרגע נדמה שנמצא אחד ממקורות ההשפעה של תומס ברנהרד (שנולד חצי דור אחרי בל, יליד 1917). המוזיקליות של בל פחות מובהקת מזו של ברנהרד, אך הוא עשיר וסמיך יותר בתיאורי מציאות, והשניים דומים גם בבוז כלפי הקונפורמיזם הגרמני, העבר הנאצי והקתוליות (אם כי באוסטריה, מולדת ברנהרד, הקתולים הם הרוב המוחלט של הנוצרים, שלא כבגרמניה).

הקול של שניר כאוּב, אוהב, תם, סרקסטי כלפי אחרים ועצמו. משלב מוקדם הקול הזה הזכיר לי מישהו, משהו, כן! זה גילום מבוגר יותר של הולדן קולפילד ב"התפסן"! ובשביעות רצון קראתי באחרית הדבר של אלשטיין שאכן בל ואשתו תרגמו את "התפסן" לגרמנית שנה לפני צאת הספר! שניר אדיש או מתעב את חברי החוג הקתולי שמעולמם הרוחני הוא רחוק כל כך. הוא חושב שהם הסיתו את מארי נגדו, כיוון שלא נישא לה ו"חי בחטא" איתה ולא הסכים להתחייב על חינוך קתולי לילדיהם לכשייוולדו בעתיד. מטרה נוספת לחיציו הם בני משפחתו, ובעיקר אימו. שניר בא ממשפחה אמידה מאד, אילי פחם גרמניים. הוא נוטר לאימו על שתמכה בנאצים בשעתם וכעת עברה בקלילות חשודה לפעילות חברתית אנטי גזענית. בייחוד צורב לו על שבימיו האחרונים של הרייך השלישי לא מנעה האם מבתה הנערה, אחותו האהובה הנרייטה, לצאת למשימת הגנה אזרחית חסרת תוחלת שבה מצאה את מותה. את אביו, שמלבד היותו תעשיין הפך לאורקל פיננסים ואיש תקשורת, שניר לא מתעב, אבל לא מוצא דרך אל ליבו והם מגששים זה לעבר זה במגושמות.

הנאת הקריאה כאן גדולה. אך ניתן להשתמש ברומן הזה על מנת להמחיש את ההבדלים בין ספרות להגות. זאת משום שהקרע הבסיסי של הרומן, בין שניר לחוג הקתולי ובין שניר למשפחתו, הוא קרע רעיוני בטיבו. אך מה בדיוק טיבו זה? הספרותיות של הטקסט – כלומר הטבעיות שלו, היעדר הארגון הסכמטי המכוון, סרבנותו לנסיקה לעבר ההפשטה, כל אלה נחשבים למעלות ספרותיות, ובעיקרון בצדק – היא היא זו שמקשה על מיקוד המבט בקווי המחלוקת הרעיונית בין המוקיון לחברות בהן הוא חי. יש ללקט את סעיפי המחלוקת מתוך מרחבי הרומן.

מה היא המוקיונות אותה מייצג שניר? היא רגש ויצריות בריאים, אך לא מופרזים (שניר מדגיש שהוא מונוגמיסט): "ואני אהבתי כל כך לחשוב על בנות, ואחר כך רק על מארי". היא היפוכה של העבודה, היא נוצרת מחלל פנוי: "מה שמוקיון צריך הוא שקט – מעין חיקוי, זיוף של מה שאנשים אחרים קוראים לו פנאי". בכך האמן דומה לילד: "גם לילד, מעצם היותו ילד, אין אף פעם זמן פנוי". היא נגד תרבות הכסף והקונפורמיזם שמגלמים משפחתו: "מה הפך את האיש החביב הזה, את אבא שלי, לנוקשה כל כך ולחזק כל כך, למה הוא דיבר שם, על פני מסך הטלוויזיה, על מחויבות חברתית, על תודעה ממלכתית, על גרמניה, אפילו על הנצרות, שבה הוא בכלל לא מאמין, לפי הודאתו שלו, ועוד בדרך כזאת שנכפה עליך להאמין למה שהוא אומר? זה לא היה יכול להיות אלא הכסף, רק הכסף, לא זה הקונקרטי, שבו קונים חלב ולוקחים מונית, מחזיקים מאהבת והולכים לקולנוע, אלא כסף במובן המופשט בלבד". קווי הדמיון בין החוג הקתולי לחוג הבורגנות הגבוהה של משפחתו נוגעים להתנגדות של שני החוגים (וגם חוגים קומוניסטיים! מוסיף בל נתון חשוב) ל"חיים בחטא" של האנס ומארי; כלומר התנגדות לצפצוף של הרגש על המוסכמות החברתיות.

לעיתים רחוקות מבצבצים קווי מחלוקת עמוקים יותר בין האמן לחברה. למשל, כששניר מכריז בלקוניות ש"אמן נושא עמו את המוות, כמו שכומר טוב תמיד נושא עמו את ספר התפילות". או כשיריב קתולי טוען שלשניר אין "שום חוש למטאפיזיקה". אבל, ככלל, "המוקיון" מציג גרסה רומנטית מעט אדולסצנטית, הולדן קולפילדית, לנושא גרמני וותיק של המתח בין האמן לחברה (נושא תומס מאני מרכזי, למשל). כוחו הניכר של הרומן הזה אינו ברעיונות שבו כי אם בתיאור חי ורוטט של קונפליקט רעיוני.