פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
בשלהי המלחמה, מספר אלברט שְפֵּר בספר הזיכרונות המאלף והמפורסם הזה (שיוצא כעת במהדורה מחודשת), קראה צמרת הרייך השלישי בנוכחותו של שפר כתבת דיוקן על שפר שנכתבה ב"אובזרוור" האנגלי. הכתבה אפיינה את שפר כיוצא דופן בצמרת הנאצית, דמות של טכנוקרט לא אידאולוגי, מוכשר מאד, שלפי הכתבה מייצג טיפוס אישיות שיהפוך מרכזי בעתיד. ואכן כזה היה שפר, אדם מוכשר מאד (אם כי לאו דווקא טכנוקרט במובן צר האופקים של המילה, בגלל הכשרתו ועבודתו כארכיטקט והחוש האסתטי שלו), שלא הזדהה עם רעיונות המשטר הנאצי (בעיקר לא עם האנטישמיות), אך כן הוקסם מאישיותו של היטלר והפך לאחד ממקורביו (עד כמה שהיטלר היה מסוגל ליחסי קירבה; כפי שמציין שפר היטלר לא יכול היה לקיים יחסים חמים עם איש). בהתאם לכך גם נידון שפר במשפטי נירנברג ל20 שנות מאסר, אך לא למוות כמו ראשי משטר אחרים שקידמו רצחנות. עם זאת, באורח פרדוקסלי, אחריותו הלא ישירה של שפר לרצח מיליונים מבני עמנו כבדה יותר מאשר של נאצים רבים אחרים, בגלל שבהיותו אדם מוכשר, תפקידו כשר החימוש בשנות המלחמה האחרונות גרם להארכת המלחמה באופן ניכר וכך אפשר בעקיפין את המשך פעילות תעשיית המוות הנאצית. את הספר המהמם הזה פרסם שפר אחרי שחרורו בשלהי שנות ששים (הוא נולד ב-1905). הוא מביע בו חרטה עמוקה על מעשיו וקבלת אחריות מלאה. בממואר הוא אמנם כמעט ולא מתייחס ליהודים, אבל כן אומר בפתיחה שצילום של משפחה יהודית מובלת אל מותה שראה במשפטו "לעולם לא יימחק מזכרוני", ובספר הוא מתאר שיחה שניהל במלחמה עם אחד מעמיתיו ובו אותו עמית אמר לו שעדיף לו לא לדעת מה מתחולל במחנה אחד בשלזיה (הכוונה לאושוויץ). בלי להסיר מעצמו אחריות, שפר אומר שהעדיף לא לדעת דברים מסוימים במהלך המלחמה ומאידך גיסא הוא מקבל אחריות מלאה ומודה בפשעיו נגד עובדי כפייה שגויסו לייצור החימוש הגרמני שבניהולו (אם כי מציין שניסה להיטיב את תנאיהם). מלבד היכולת הנדירה שלו לתאר באופן ממוסמך ועשיר-בעובדות את החיים ברייך השלישי מזווית ההנהגה; בצד כושר החדירה לפרטים שיש לו הנוכח בד בבד עם כושר למבט-על ולסינתזה; מלבד היכרותו הייחודית עם היטלר שמעניקה מפתחות לאופיו וכוחו של הפיהרר, הרי ששפר פשוט כותב מצוין (איני יודע אם ועד כמה נעזר בכותבי צללים).
בשורות הנותרות אבחר כמה משיאי הספר שהינו תעודה היסטורית עשירה הנקראת בנשימה עצורה. קשה היה לבחור בין השיאים ורבים נותרו מחוץ לביקורת.
בשלהי המלחמה ניסה שפר להשיג גז רעיל על מנת שיוכל לשפוך אותו לפתח האיוורור בבונקר של היטלר. היטלר, כשהתבוסה התקרבה והלכה, הורה להשמיד את כל אמצעי הקיום של גרמניה על מנת שלא ישמשו את האויב. כמובן, ידע שפר, בכך חרץ היטלר את גורלם של בני עמו ובחודשי המלחמה האחרונים פעל שפר, לפי תיאורו, רבות על מנת להפר את פקודת הפיהרר על הותרת "אדמה חרוכה". באחת משיחותיהם האחרונות אמר היטלר לשפר שלגרמנים לא מגיע לשרוד: "העם הגרמני לא עמד במבחן. הוא התגלה כחלש יותר מיריבו מן המזרח והובס". עד הסוף ממש האמינו רבים שלא ייתכן שאין להיטלר שפן בכובעו; "סמוך על הפיהרר שיש לו עוד משהו ברזרבה", אמרו לשפר שידע אל נכון כבר חודשים ארוכים שהמצב אבוד. גם הפיהרר נאחז בתקוות שווא עד הסוף. אחד הרגעים הגרוטסקיים ביותר בספר הוא השמחה שפקדה את היטלר וצמרת המשטר ב12 באפריל 1945 כשנודע להם שמת רווולט. ברלין מכותרת, בעוד ימים ספורים יתאבד היטלר, והנה העובדה הזו נראתה להם לשעה, מספר שפר, כמשנה את תמונת המלחמה לחלוטין!
גרינג במהלך משפטי נירנברג, מתאר שפר את חברו לכלא (ממנו סלד), החליט בשלב מסוים לא להתנצל על דבר. "אמנם יש בכוחם של המנצחים להרוג אותי", שמע אותו שפר אומר, "אבל בטרם יצאו חמישים שנה, יקימו לי אחוזת קבר שכולה שיש". וכששמע גרינג בנירנברג שחלק מיהודי הונגריה ניצל מהטבח, אמר, לעדותו של שפר ההמום, את המשפטים המצמיתים הבאים: "אה, כך, עוד נשארו? חשבתי שחיסלנו את כולם. כן, כן, שוב מישהו היה בטלן ועשה לו חיים קלים".
זווית הראייה של שפר את היטלר היא אחד ממוקדי העניין של הספר הזה. תשוקתו הגדולה של היטלר הייתה אדריכלות והוא ראה בשפר את מי שיגשים את חזונותיו האדריכליים. היטלר, חשוב להבין ושפר מחדד זאת, היה אדם בעל כישרונות מופלגים. גם במישור האדריכלי הצר הוא הרשים את שפר וגם בכושר הזיכרון המופלג שלו ששימוש אותו בירידה לפרטים בימי המלחמה. הבעייה שלו הייתה שהוא לא הכיר בכך שהוא חובבן ושלמרות כישרונותיו הגדולים יש דברים שהוא לא מבין בהם. באחד משיאי הספר מסביר שפר מה ייחד את היטלר ומה הביא למפלתו. היטלר, בפשטות, היה אדם שהאמין בעצמו. אלא שהוא האמין בעצמו באופן מוחלט, ב"צורה מעוותת" ו"חולנית".
מבקר חופשי 