מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קטנים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

מה הז'אנר שבו נכתב הרומן השנון והמהנה למדי הזה? כך שאלתי את עצמי לקראת תום הקריאה ואחריה. כי חשתי שהוא אכן שייך לז'אנר מסוים. וגם הרגשתי שהתשובה הכביכול מתבקשת לשאלה האמורה: לז'אנר או תת-ז'אנר של הספרים שיוצאים בישראל לאחרונה ועוסקים במלחמה או מושפעים ממנה – אינה מספקת.

יוני הרצברג הוא בחור בן שלושים שגר בגבעתיים עם חברתו בשנים האחרונות, נויה. הרצברג, הרץ, יוני, איש פרסום, מסודר כלכלית בעקבות השקעה בחברת סטארט-אפ שנמכרה, גר בגבעתיים עם נויה. הוא, אפשר לומר, "בין עבודות", במובן הסטלני של המושג. זמנו הפרטי נחלק בין משחקי מחשב, צפייה בנטפליקס, אידוי סמים קלים והעלאת שנינויות בטוויטר וצפייה מהמארב בלייקים המצטברים. אבל הזמנים, הם משתנים. "זה התחיל בקורונה ומשם התדרדר. זאת התקופה. התקופה לא מגניבה". בקיצור, בשנינה, יוני "היה בן אדם קל בזמנים קשים". עם פרוץ המלחמה נויה מגוייסת למילואים בהר מירון ויוני תוהה ובוהה מה עליו לעשות. אולי יקליט פודקאסט בנושא בוער לכל הדעות, "שַלָט נגד שַלָט: סדרות מול משחקים"? בחפשו לבסוף עיסוק משמעותי יותר, כזה שירשים גם את נויה, מתגלגל הרצברג למסע ברחבי הארץ ומגיע למקומות מפתיעים.

גלבוע כותב מודע לכלי היצירה, לשפה, וכך יוצר קריאה דרוכה. כמה משפטים שנראו לי כעילגים התגלו במבט שני ככתובים בדיבורית מעניינת. רובם ואולי ככולם. מספר השנינויות ליחידת טקסט גבוה מאד. הנה כמה המחשות: "עננים ומעט גשם יכולים להעניק נופך רומנטי גם לנופים חבוטים בהרבה מזה. זאת ארץ יפה שרגילה להסתובב בתאורה נוראה […] והנה טבריה, במרחק. כמובן, יוני חשב, יש דברים שתאורה טובה לא יכולה לסדר. טבריה ידועה כעיר הכי יפה בעולם בחושך מרחוק". והנה אדיבות יפה של יוני כלפי מהגר עבודה, שליח של "וולט": "'אכפת לך אם אני אצטרף אליך?' הוא שאל. הוא לא עישן סיגריה כל כך הרבה זמן שהגזים עם האתיקה והטקסיות בידיעה שהוא נשמע קצת פוץ. מצד שני, אולי המושג פוץ לא נפוץ בקרב סודנים […] והחליט שלא כמנהגו להיות חברותי ומתעניין כלפי פלונים; בייחוד אחד שנשאר איתנו בזמן המלחמה. 'אפשר מצית? אש?' וכשהשליח העביר לו אותו הוסיף: 'מאיפה אתה? כמה זמן אתה בישראל?' 'מה?' השליח הסודני או האריתראי ענה. 'אני ישראלי, הסבא וסבתא שלי מאתיופיה'". והנה תיאור מצחיק של מילואימניק מקשיש שיוני נותן לו טרמפ: "אודי לעומתו נראה כאילו יש לו סיפורים טובים על הימים שלו בלהקת הנח"ל, אבל היום הוא נלחם בעיקר במתוקים ובכל מקרה יש לו גימלים שרשם לו אורולוג".

העובדה שנויה מגויסת ויוני לא, היא זו שבלבלה אותי והרחיקה אותי מזיהוי הז'אנר בו כתוב הרומן. העובדה הזו לימדה לכאורה שלפנינו רומן שעוסק בגבריות חדשה, במציאות נזילה מבחינת מגדרית. לא עוד הגבר הלוחם והאישה המצפה, לא עוד אודיסאוס ופנלופה. גם האובססיביות שבה קורא הרצברג כתבה על גבורתו של אחד הלוחמים בקרבות השבעה באוקטובר לימדה כביכול על כך שהנושא הוא רגשי נחיתות גבריים של לא-לוחם בעידן שבו יש גם לוחמות.

אבל מתרדמתי הדוגמטית עוררו אותי כמה צמתים ברומן. ראשית, הפיכתו בשלב מסוים לרומן מסע מלחמתי הכולל כמה קטעי פעולה מרשימים. בכך, ולא רק בכך, הוא עורר הדים לאב-טיפוס של היצירות מהסוג הזה, "האודיסאה". שנית, ולהבדיל, הרומן עורר בי זיכרונות מספריו של אילן הייטנר (שאיני מזלזל בהם, זה אחת, והספר הזה כמדומה כתוב טוב יותר מאלה מהם המוכרים לי, זה שתיים).

כן! בינגו! לפנינו לאד-ליט (המקבילה הגברית לצ'יק-ליט)! רומן חניכה גברי של הגבר האורבני. נוסח חדש לסיפור ותיק על גבר-ילד שלא רוצה להתמסד, מפחד להיקשר, ולהתרבות. "ילדים, מה לו ולילדים? הוא בן אדם מבוגר. הוא אוהב את החיים שלו כמו שהם. הוא אהב לשתות ולהזדיין ולשתות ולאייד וללכת לישון מאוחר […] ומה הוא ילמד ילדים? לשחק בפיפ"א?".

הז'אנריות בכלל וזו הספציפית בפרט מעט הפחיתה מערך הרומן בעיניי. יש בה, בהגדרה, נוסחתיות מסוימת ובהמשך הצטרף קיטש רומנטי שקשה מעט לשאתו והיא גם זו שמעלה בקורא את ההרהור (הלא חיובי בעיניי): זו יכולה להיות סדרה מצוינת! אם כי, יש להודות, שגלבוע משתמש בתבנית בחוכמה וביצירתיות. הוא, למשל, יוצר ליוני שני כפילים גבריים, נער ואותו מילואימניק מבוגר, שמציגים משֹרעת שלמה של גבריות, מהצעיר הפרוע והשיכור ל"זקן החכם", כשיוני ניצב בתווך.

אך ככלל זה רומן מוצלח. וגם יש לזכור שהאב-טיפוס עטור התהילה, ה"אודיסיאה", בקריאה קשובה, עוסק בדיוק בנושא של "הרצברג"! גם אודיסיאוס, למעמיקים לקרוא, לא כל כך רוצה לחזור לגדל ילדים עם פנלופה, למרות הצהרותיו הזועקות שההיפך הוא הנכון. הוא היה מעדיף להישאר במילואים, אודיסאוס. והומרוס בתבונתו מחנך אותו לאורך היצירה לאהבת המשפחה והזוגיות. כך שניתן לראות ב"הרצברג" ואריאציה אירונית מעניינת על ה"אודיסיאה": דווקא דרך נטילת חלק במלחמה לומד יוני את ערכה של זוגיות ומתבגר.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

בשלהי המלחמה, מספר אלברט שְפֵּר בספר הזיכרונות המאלף והמפורסם הזה (שיוצא כעת במהדורה מחודשת), קראה צמרת הרייך השלישי בנוכחותו של שפר כתבת דיוקן על שפר שנכתבה ב"אובזרוור" האנגלי. הכתבה אפיינה את שפר כיוצא דופן בצמרת הנאצית, דמות של טכנוקרט לא אידאולוגי, מוכשר מאד, שלפי הכתבה מייצג טיפוס אישיות שיהפוך מרכזי בעתיד. ואכן כזה היה שפר, אדם מוכשר מאד (אם כי לאו דווקא טכנוקרט במובן צר האופקים של המילה, בגלל הכשרתו ועבודתו כארכיטקט והחוש האסתטי שלו), שלא הזדהה עם רעיונות המשטר הנאצי (בעיקר לא עם האנטישמיות), אך כן הוקסם מאישיותו של היטלר והפך לאחד ממקורביו (עד כמה שהיטלר היה מסוגל ליחסי קירבה; כפי שמציין שפר היטלר לא יכול היה לקיים יחסים חמים עם איש). בהתאם לכך גם נידון שפר במשפטי נירנברג ל20 שנות מאסר, אך לא למוות כמו ראשי משטר אחרים שקידמו רצחנות. עם זאת, באורח פרדוקסלי, אחריותו הלא ישירה של שפר לרצח מיליונים מבני עמנו כבדה יותר מאשר של נאצים רבים אחרים, בגלל שבהיותו אדם מוכשר, תפקידו כשר החימוש בשנות המלחמה האחרונות גרם להארכת המלחמה באופן ניכר וכך אפשר בעקיפין את המשך פעילות תעשיית המוות הנאצית. את הספר המהמם הזה פרסם שפר אחרי שחרורו בשלהי שנות ששים (הוא נולד ב-1905). הוא מביע בו חרטה עמוקה על מעשיו וקבלת אחריות מלאה. בממואר הוא אמנם כמעט ולא מתייחס ליהודים, אבל כן אומר בפתיחה שצילום של משפחה יהודית מובלת אל מותה שראה במשפטו "לעולם לא יימחק מזכרוני", ובספר הוא מתאר שיחה שניהל במלחמה עם אחד מעמיתיו ובו אותו עמית אמר לו שעדיף לו לא לדעת מה מתחולל במחנה אחד בשלזיה (הכוונה לאושוויץ). בלי להסיר מעצמו אחריות, שפר אומר שהעדיף לא לדעת דברים מסוימים במהלך המלחמה ומאידך גיסא הוא מקבל אחריות מלאה ומודה בפשעיו נגד עובדי כפייה שגויסו לייצור החימוש הגרמני שבניהולו (אם כי מציין שניסה להיטיב את תנאיהם). מלבד היכולת הנדירה שלו לתאר באופן ממוסמך ועשיר-בעובדות את החיים ברייך השלישי מזווית ההנהגה; בצד כושר החדירה לפרטים שיש לו הנוכח בד בבד עם כושר למבט-על ולסינתזה; מלבד היכרותו הייחודית עם היטלר שמעניקה מפתחות לאופיו וכוחו של הפיהרר, הרי ששפר פשוט כותב מצוין (איני יודע אם ועד כמה נעזר בכותבי צללים).

בשורות הנותרות אבחר כמה משיאי הספר שהינו תעודה היסטורית עשירה הנקראת בנשימה עצורה. קשה היה לבחור בין השיאים ורבים נותרו מחוץ לביקורת.

בשלהי המלחמה ניסה שפר להשיג גז רעיל על מנת שיוכל לשפוך אותו לפתח האיוורור בבונקר של היטלר. היטלר, כשהתבוסה התקרבה והלכה, הורה להשמיד את כל אמצעי הקיום של גרמניה על מנת שלא ישמשו את האויב. כמובן, ידע שפר, בכך חרץ היטלר את גורלם של בני עמו ובחודשי המלחמה האחרונים פעל שפר, לפי תיאורו, רבות על מנת להפר את פקודת הפיהרר על הותרת "אדמה חרוכה". באחת משיחותיהם האחרונות אמר היטלר לשפר שלגרמנים לא מגיע לשרוד: "העם הגרמני לא עמד במבחן. הוא התגלה כחלש יותר מיריבו מן המזרח והובס". עד הסוף ממש האמינו רבים שלא ייתכן שאין להיטלר שפן בכובעו; "סמוך על הפיהרר שיש לו עוד משהו ברזרבה", אמרו לשפר שידע אל נכון כבר חודשים ארוכים שהמצב אבוד. גם הפיהרר נאחז בתקוות שווא עד הסוף. אחד הרגעים הגרוטסקיים ביותר בספר הוא השמחה שפקדה את היטלר וצמרת המשטר ב12 באפריל 1945 כשנודע להם שמת רווולט. ברלין מכותרת, בעוד ימים ספורים יתאבד היטלר, והנה העובדה הזו נראתה להם לשעה, מספר שפר, כמשנה את תמונת המלחמה לחלוטין!

גרינג במהלך משפטי נירנברג, מתאר שפר את חברו לכלא (ממנו סלד), החליט בשלב מסוים לא להתנצל על דבר. "אמנם יש בכוחם של המנצחים להרוג אותי", שמע אותו שפר אומר, "אבל בטרם יצאו חמישים שנה, יקימו לי אחוזת קבר שכולה שיש". וכששמע גרינג בנירנברג שחלק מיהודי הונגריה ניצל מהטבח, אמר, לעדותו של שפר ההמום, את המשפטים המצמיתים הבאים: "אה, כך, עוד נשארו? חשבתי שחיסלנו את כולם. כן, כן, שוב מישהו היה בטלן ועשה לו חיים קלים".

זווית הראייה של שפר את היטלר היא אחד ממוקדי העניין של הספר הזה. תשוקתו הגדולה של היטלר הייתה אדריכלות והוא ראה בשפר את מי שיגשים את חזונותיו האדריכליים. היטלר, חשוב להבין ושפר מחדד זאת, היה אדם בעל כישרונות מופלגים. גם במישור האדריכלי הצר הוא הרשים את שפר וגם בכושר הזיכרון המופלג שלו ששימוש אותו בירידה לפרטים בימי המלחמה. הבעייה שלו הייתה שהוא לא הכיר בכך שהוא חובבן ושלמרות כישרונותיו הגדולים יש דברים שהוא לא מבין בהם. באחד משיאי הספר מסביר שפר מה ייחד את היטלר ומה הביא למפלתו. היטלר, בפשטות, היה אדם שהאמין בעצמו. אלא שהוא האמין בעצמו באופן מוחלט, ב"צורה מעוותת" ו"חולנית".

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

ב"הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" (1984) העניק קונדרה הגדרה מפורסמת וחכמה לקיטש. הקיטש הוא התעלמות מהחלק הלא מצודד בקיום (קונדרה כותב בבוטות: מהחרא). יש קיטש סובייטי ויש קיטש קפיטליסטי, אך שניהם כאחד קוראים בצהלה "יחי החיים!", אומר קונדרה, ומסבים פניהם מהחושך, הכיליון, הסבל. קיטש הוא גם, חשוב לומר (ולהוסיף על קונדרה), התעלמות מהחלקים הלא מצודדים בנשמתנו. לאו דווקא האפילה, אלא הקטנוניות, האנוכיות, וחמור מכך אולי: האינרציה, המכאניוּת. עוד צריך להוסיף על קונדרה, שבאמנות המודרנית על כל אגפיה (כולל הספרות), השתרשה תפיסת קיטש חדשה: הקיטש של האנטי-קיטש. לא התעלמות מהחרא, אלא התמקדות בו; לא "יחי החיים!", אלא "בוֹאָה מוות"; לא הסבת פנים מהקטנוניות אלא ביזוי האדם. גם זה הוא קיטש שמתחפש לאנטי-קיטש, לתרבות גבוהה.

אני מקדים הקדמה זו כי שתי הנובלות של אודי נוימן שרויות באזור הקרינה של הקיטש. הסיבה לכך היא ששתיהן מתמקדות באופן מובהק באנשים טובים שעושים מעשים טובים. בנובלה הראשונה (שתיהן מסופרות בגוף שלישי), מיכאלה, גרושה בת ארבעים ושבע ללא ילדים, רואת חשבון חילונית, מחליטה לתרום כליה. בשנייה, רענן, עורך דין צעיר המצוי בזוגיות, מתנדב קבוע בהוספיס של הנוטים למות. כך נוצרת אהדה מוקדמת ומעט זולה לַגיבורים. סממני קיטש נוספים לא נעדרים כאן: את תרומתה מייעדת מיכאלה לילד ודווקא לילד. והילד שנבחר הוא אף בן יחיד להוריו. הסכנה למות ילדים היא סממן קיטש מפורסם. איך דקר אוסקר ויילד? רק בעל לב של אבן לא יכול לקרוא את מותה של נל הקטנה (גיבורת "בית ממכר עתיקות") אצל דיקנס בלי לפרוץ בצחוק. מיכאלה היא גם עקרה, והיא מבקשת, כך מסיק הקורא, לזכות בילד דרך תרומת הכליה. כלומר, לא רק צדיקה אלא גם מסכנה. ואילו רענן נפגש באנשים לפני מותם. חלקם מהרהרים בהתאחדות עם אהבות נעוריהם. אהבה ארוכת שנים, מוות קרוב, גם אלה נושאים קרובים מדי לקיטש.

אבל "מתנה וצלקת" אינו ספר קיטשי, למרות שהוא חג באיזורי הקיטש; ובשורה התחתונה הוא יצירה מעניינת, למרות חִיגָה זו שלו ולמרות כמה תפניות עלילה חדות מדי.

ראשית, הוא כתוב בקצב טוב. התקדמות העלילה מתמדת והיא מחולקת לפרקונים קטנים שמחושבים בשֹוֹם שכל להוליך את ההתקדמות הזו. אך שנית, וחשוב יותר, באופן מובהק – דבר מה שממחיש חשיבה ספרותית שעומדת מאחורי הולכות העלילה (תחושת נוכחות "בעל בית" בטקסט שכשלעצמה תורמת לחוויית הקריאה) – הנובלות הללו אינן רק שכנות של הקיטש אלא הופכות את הקיטש למושא מחקרן. ליתר דיוק, הן בוחנות מקרוב את המניעים וההשלכות להתנהגות האצילית של גיבוריהן. וזאת לא על מנת "לפרק" אותה ולגלות שמאחורי כל זה מסתתר חושך גדול, או בקשת עוצמה במסווה של הרעפת חמלה (כמו ששגה ניטשה בתיאור חלקי של המוטיבציה בניתוחיו הגאוניים-פגומים). הנושא הרעיוני של נוימן כאן הוא המתח בין האלטרואיזם הכללי של הגיבורים ליחסיהם עם הקרובים להם. וזה אכן נושא מעניין ומקורי.

בנובלה הראשונה, העימות הזה מתבטא בשלל דרכים. למשל, בהחלטה של מיכאלה לחגוג בארוחת חג עם משפחת הנתרם שלה על חשבון מחויבותה להוריה. וכשהיא נרשמת לאתר היכרויות היא כותבת על עצמה "מאמינה שאני בן אדם טוב" והיא מרוצה מהניסוח שבחרה: "אני באמת בן אדם טוב". אבל כשהיא מגלה לדייט שלה שהיא תרמה כליה התגובה שלו אינה חיובית כל כך. זו דוגמה לתפנית עלילה חדה ומעט לא סבירה, אבל במישור הרעיוני זו תפנית מעניינת מאד. חלק מההתאהבויות שלנו נובע מהמשיכה לנרקיסיזם של מושאי האהבה. ומישהו שמכריז על עצמו כמסור לכלל יכול לפגום במשיכה אל היסוד הנרקיסיסטי שכלולה באהבה. גם הסיום של הנובלה הזו מעט חד מדי מצד אחד, אך מבטא באופן מעניין מאד את העימות הזה בין אהבה אלטרואיסטית, כללית, לאהבה אישית, פרטית.

גם בנובלה השנייה מעומתת האהבה האלטרואיסטית עם האהבה הפרטית. למשל, באותו יום בו התחייב רענן ללוות נוטָה למות לקיבוץ בדרום הארץ, מציעה בת זוגו שיערכו פיקניק ונעלבת מדחייתו את ההצעה: "אני לא מאמינה שאתה מעדיף את החברים המתים שלך על פניי".

כבונוס, יש איזה רכיב-משנה מעניין בשני הסיפורים הקשור ביחס לדת (שוב אדגיש שעצם חזרתו של נושא ביצירה תורמת לקריאה כי היא מדגישה שמאחורי הטקסט ניצבת ישות מאופיינת ומעוצבת, "בעל בית"). בנובלה הראשונה מצוין שרוב תורמי הכליה הינם דתיים ושמיכאלה חריגה ("יוחאי [תורם דתי מהתנחלות] ודומיו הם הרוב המוחלט של התורמים האלטרואיסטים"). ואילו בשנייה, טל, חברתו של רענן, היא חוזרת בשאלה ובעוד הוריה מתפעלים מהתנדבותו בהוספיס ("איזה צדיק, החתן שלנו"), טל מסויגת יותר. בהקשר אחר אומר רענן: "היא דתל"שית […] עזבה את הדת בגיל שמונה עשרה, עזבה בכעס, כאילו כל הזמן הרגישה ששיקרו לה, שהדת חונקת אותה. מאד חשוב לה החופש שלה". נוכח כאן רעיון עוברי מעניין על הקשר בין דת לאלטרואיזם כללי ומחויבות על הטוב אך גם הרע שבהם, כפי שמבטאות שתי הנובלות.