בהוצאת "כרמל" הוציאו לא מזמן מחדש את "אות השני" של נתניאל הותורן בתרגום טוב של סיגל אדלר.
הרומן הקצר הזה (279 עמ' בהוצאה זו) מ-1850 הוא קלסיקה ואבן דרך בתולדות הספרות האמריקאית וגם בתולדות הרומן בכלל.
הותורן כתב אותו כרומן היסטורי על המתיישבים הפוריטניים בניו אינגלנד, מאתיים שנה לפני זמנו. סיפורה של הסטר פְּרין, שעל שמלתה נרקמה האות A, בגלל ניאופה, הופך תחת ידו לסיפור פמיניסטי, מודרני וטראגי בו זמנית. אם נשווה את פרין לגיבורות האיקוניות, הנואפות הגדולות האחרות של הרומן במאה ה-19 (אמה בובארי, אנה קרנינה ועוד), הרי שהיא הדמות המרשימה ביותר מביניהן מבחינה מוסרית (מבחינת מכלול האישיות אנה קרנינה קורנת כל כך עד שכזכור קיטי חושדת שלוין אף הוא התאהב בה, וחושדת במידה של צדק…). פרין לא מוכנה להסגיר את מאהבה, שמשלב די מוקדם ברור לקוראי הרומן שהוא הכומר דימסדייל.
הותורן, צאצא בעצמו של הפוריטנים, אחוז שנאה כלפי המורשת המחמירה שלהם. הותורן, עם כל הנפתלות והאירוניה של הפרוזה שלו, אחוז שנאה לדת, לפוריטניות ולסופר-אגו בכלל. הגיבורים הנואפים שלו הם המנצחים המוסריים ברומן. כך יצא תחת ידיו רומן שמהלל את חירות היחיד וחירות האישה תחת עול קהילתי אדיר של קהילה צדקנית. כך יצא תחת ידיו רומן אריכיטיפי אמריקאי. כי לפעמים אנחנו שוכחים שאמריקה היא לא רק מולדת הליברליזם וחופש היחיד אלא גם נוסדה על אדנים קהילתיים מחמירים כמו אלה של קהילת הפוריטנים בספר, המנדה בצורה אכזרית כל כך את הסטר (נדמה שטוקוויל, באותו זמן בערך, ציין גם הוא את השניות הזו של התרבות האמריקאית בין הקהילתנות הדתית לחופש ולאינדיביאליזם המסוגלים לגרום לדידו להתפוררות החברה).
יש כאן רומן גדול על הליברליזם לעומת הקהילתנות הפוריטנית. ועל הכמיהה האמריקאית כל כך לצאת מהחברה אחת ולתמיד – בשלב כלשהו דימסדייל והסטר חולמים על בריחה אל האינדיאנים!
אפרופו טולסטוי. זו לא פרוזה ברמה הזו, כלומר חותרת לשקיפות ונסמכת לא על הלשון כי אם על מלאות החיים שמשורטטת בה. יש פה משפטים נפתלים ומסולסלים ולא פלא שהנרי ג'יימס ראה בהותורן את מבשרו. אבל הרומן ממוקד מאד, טורח להנמיק את בחירות גיבוריו והם נחווים כאמיתיים וקיימים ותמיד יוצר תחושה של משפטים הנחצבים בסלע, כלומר מתוך התנגדות החומר הקשיח של החיים עצמם – לא כאלה הנפלטים בעלמא.
מבקר חופשי 