פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
דאג סוּלסטד הוא סופר נורווגי יליד 1941 שהלך לעולמו לפני שבוע. הוא סופר נחשב מאד במולדתו ולא רק שם, שזה הספר השני שלו שמתורגם לעברית (אחרי "רומן 11, ספר 18" היפה).
הגיבורים של סולסטד נואשים, חנוקים, על פי תהום. הפרוזה שלו מוזיקלית מאד, עתירת חזרות וּואריאציות, והוא מזכיר את – וכנראה מושפע מְ – הסופר האוסטרי תומאס ברנהרד. כיניתי פעם את הספרות של שורה של סופרים בני המחצית השנייה של המאה ה-20, שהמוזיקליות של הכתיבה שלהם דומיננטית בצד קדרותה, "ספרות שֶטֶף". ההתערסלות המוזיקלית בפרוזה שלהם והפרץ השטפוני המכניע שלה, הם אלה שמפצים על התכנים הנואשים. הם גם מפצים לעיתים על היעדר של אמירות מהותיות ומרעננות על העולם. מלבד ברנהרד, ניתן למנות בספרות הזו את חוויאר מריאס הספרדי, בולניו הצ'יליאני וזבאלד הגרמני.
הרומן, שראה אור במקור ב-1994 ומתרחש באותה תקופה, מספר בגוף שלישי על מורה בתיכון באוסלו, בשנות החמישים לחייו, בשם אֶליאס רוּקלָה. אליאס הוא מורה לספרות נורווגית ובשליש הראשון של הרומן, בעקבות אדישותם התהומית של תלמידיו (בשיעור שעוסק במחזה "אווז הבר" של איבסן; מחזה שאגב גם תומס ברנהרד עסק בו באחד מהרומנים שלו), הוא מאבד את עשתונותיו בנוכחות תלמידיו. לא מדובר בהתמוטטות מוחלטת, אבל באירוע שקשה יהיה להחליקו. בעקבות ההתמוטטות הוא יוצא לשיטוט בבירה הנורווגית, שבמהלכו הוא נזכר בהתחברותו בשנות הששים לדוקטורנט מבריק לפילוסופיה בשם יוהן קורנליוסן, פרשן מרקסיסטי שאפתן של קאנט, שרוקלה העריץ עד שדרכיהם נפרדו באמצע שנות השבעים.
זה רומן מובהק של שנות התשעים. במובן זה שהיו אלה שנים שבהם נדמָה היה שעולה שחר חדש על העולם ודפוסים ישנים אינם רלוונטיים עוד. כך סיפור התמוטטותו של המורה לספרות, סיפור בעל תווים ארכיטיפיים (הנעורים המתפרצים לעומת הבגרות המנסה להנחיל "תרבות"), ולפיכך דוגמאות דומות לו יש ביצירות רבות (למשל, ב"התגנבות יחידים" או בשיר "חנוך המחנך" שכתב עירן צור), ממוקם בעידן שהולם אותו במיוחד. רוקלה מסרב להפוך את המחזה של איבסן ל"רלוונטי" על ידי, למשל, דיון בהתאבדות של צעירים (במחזה מתאבדת ילדה). הוא מתעקש שתפקידו הוא "לעצב את תלמידיו אלה הלא-בשלים כך שיבינו הנחות יסוד מסוימות שעליהן בנויה האומה הזאת, והציוויליזציה הזאת […] ללמד מספר מסוים של יצירות ספרותיות מהמורשת התרבותית המשותפת שלנו".
אבל רוקלה חש שהתרבות של זמנו זרה לו; שהוא שייך ל"מיעוט שהובס"; שהנושאים שהעיתונות מבליטה כחשובים מטופשים; שמותה של מגישת חדשות נורווגית הופך לאבל לאומי בעוד על מותו של משורר פיני חשוב שמע רק באקראי; שאנשים משוחחים רק על כסף וענייני חומר; שבעצם הוא מצוי במלכוד רעיוני לא פתור כמי שמתנגד ל"דמוקרטיזציה של התרבות" אבל תומך במשטר הדמוקרטי. "לעזאזל, חשב, הרי אני אדם רגיל המעורה בחברה, עם השכלה טובה ויכולת שיפוט בריאה פחות או יותר. אני גם איש ספר. מדוע הפכתי ללא מעניין בעיני נותני הטון?".
אמנם הרומן הזה מעורר עניין גם מצד תוכנו, אך לא שם מצוי כוח הכובד שלו. פעם או פעמיים בקריאה בלבד התפעמתי מתובנה מקורית במיוחד של הסופר (לא מעט, אגב, אבל גם לא הרבה). הנה אחת הפעמים: "האם נכון הדבר שלעיתים קרובות אלה עם תאבון-החיים הגדול ביותר בוחרים ללמוד פילוסופיה? ואם כך, מדוע בעל התאבון הגדול ביותר לחיים בוחר בלימודי המחשבה האנושית כתחום עיסוקו? במקום למשל ללמוד הנדסה? כשאליאס רוקלה הרהר בזה, התחוור לו שאלה מבין חבריו לספסל הלימודים בתיכון שהחלו ללמוד הנדסה לא הצטיינו בתאוות חיים גדולה במיוחד, וזאת על אף שבחרו במקצוע שאמור להעלותם על מסלול שבסופו יהיו אנשי מעש". ואילו הערותיו של רוקלה על "ברווז הבר" מעניינות אך יש לשים לב שחלקן מבליטות את הייאוש המודרני שמבטאת היצירה ("איזו אכזריות עומדת ביסודו של המחזה הזה, קרא נסער. אח בכור דוחק את אחותו הקטנה אל מותה, ואחר כך הוא מוכרח לראות צער אמיתי אצל האב המדומיין, אחרת לחיים אין ערך". "ודוקטור רלינג צודק", מוסיף בליבו המורה, כלומר, לפי היגיון הקטע, צודקת הדמות במחזה שעמדתה מובילה למחשבה שהחיים חסרי מוצא וערך). גם לקראת סוף הרומן, כשמהרהר רוקלה בהערצה שלו למה שהוא מכנה "הרומנים של שנות ה-20" (קפקא, מאן, פרוסט, מוסיל, בְּרוֹך ועוד), יש לשים לב, הוא מעריץ אותם על שום שהם נכתבו "בנקודת זמן שבה האמת מתבהרת, ומכאיבה". כלומר, "התרבות הגבוהה" שהגיבור חש את עצמו כנציגהּ בעולם שחדל להעריך אותה היא בעצמה תרבות פסימית, ואין דיון מספק של הספר ביתרונות האמיתיים שיש בהנחלת תרבות כזו, כלומר במה שבאמת אבד בשנות התשעים, לכאורה.
אך הכוח העיקרי של הרומן הוא צורני. אותם משפטים מוזיקליים, חזרתיים ובעלי ואריאציות, שמערסלים את שיטוטי המורה באוסלו. וגם המבנה המעט מוזר לכאורה של הרומן, שבמחציתו השנייה מגולל את מערכת יחסיו הרת התוצאות של רוקלה עם אותו מרצה מבריק, גלילה שמדרבנת את הקורא לגשר בין שני חלקי הרומן ולנסות לפצח את ה"חריזתם".
והם "מתחרזים".
מבקר חופשי 
תגובות
קראתי את הספר לאחר שקראתי המלצה עליו, והוא אמנם עניין אותי ואף הרשים אותי במידת מה, אולי בשל הנושא, חשבון נפש של אדם בעקבות משבר אמצע החיים. יחד עם זאת, לא הכול "הסתדר" לי ברומן הזה לדגבי משמעויותיו ואיכויותיו. למשל, לא לגמרי הבנתי איך שני החלקים ברומן הזה "מתחרזים" כלשונך, ואיך בדיוק נקשר סיפורו של החבר הפילוסוף הכריזמתי, שהשאיר לגיבור (האנטי גיבור) את אשתו היפה בצורה יוצאת דופן ואת בתו הקטנה, מה הקשר בין שני החלקים? מה המשמעות של יופיה היוצא דופן של האישה? מה הרומן רוצה לומר, לספר את סיפורו של מי שחי כדמות פסיבית בצל דמויות אחרות? כנראה שזה לב הרומן, ואם כך מדוע בחר המחבר שלא לספר על ילדותו ונעוריו של הגיבור? יש נקודה מעניינת שלא עמדת עליה, בביקורת, אריק. יש קטע, בחלק השני של הרומן, שבו אליאס מהרהר על כך שבין הסופרים, דווקא תומס מאן היה אולי בוחר בו, באליאס, כדמות לכתוב עליה. ואכן, כשקראתי זאת זה התקשר לי אם התחושב שליוותה אותי מתחילת הקריאה בספר שהספר מזכיר את סגנונו של מאן, שנהג להצמיד לדמויות אפיונים קבועים וחזר עליהם לאורך היצירה, וגם כך נוהג המספר כאן, לחזור כל העת על האפיון המצורף לכל דמות. ומה זה אומר? אולי שגיבור הספר אליאס, כתב את סיפורו זה לאחר שפרש מההוראה, בסגנון תומס מאן, כדי להפוך את עצמו מדמות שולית לדמות בעלת נוכחות של גיבור?