מבקר חופשי

דייויד פוסטר וואלאס מסביר את הניכור – בצד האהדה – שהוא חש כלפי צופות הטלוויזיה מהמערב התיכון שהוא מצטרף אליהן לצפייה בשידור אסון התאומים ב9.11.2001.

הניכור נובע מכמה מקורות שאת כולם מכנה דפ"ו "תמימות". אחד מהם, והחשוב ביותר בעיניי, הוא ההבנה שלו – והסירוב להבנה זו אצל עמיתותיו לצפייה – שבצד הזוועה והאסון אמיתיים, הרי שיש כאן גם ספקטקל, כלומר הפיכה של מציאות לייצוג-של-מציאות שממנו מופקת תועלת בידורית וכספית כאחת. (מקור פחות חשוב לניכור של דפ"ו היא הטענה הפוסטמודרנית על כך שהמציאות מחקה את הייצוג, כלומר שאסון התאומים מחקה סרטי קולנוע וכו'; זו אחת ה"תובנות" המפורסמות שמושפעות מבודריאר והינן ריקות בעיקרו של דבר, כי כל ההבדל שבעולם נעוץ בין מציאות לייצוג בדיוני והבדל זה נובע, כמובן, מכך שבאסון התאומים יש אנשים *סובלים* ואילו בסרט של ברוס ויליס *אין אנשים סובלים*).

כל זה, כמובן, רלוונטי להבהיל.

ארצה על דיוויד פוסטר וואלאס השבוע ביום רביעי ב19 בדרום תל אביב.

הציטוט מהקובץ "ילדה עם שיער מוזר" (ספריית פועלים"), המסה המצוטטת תורגמה על ידי אסף גברון.