אחד הסיכונים המקצועיים הבולטים של ביקורת הספרות (מקצוע מלהיב אך עתיר סכנות!) הוא הגילוי שספר שאהבת מאד פעם אתה אוהב מעט פחות היום. זה לא קורה הרבה, וגם כשזה קורה, בדרך כלל שינוי הטעם הוא אכן לא קיצוני, אלא כפי שתואר לעיל (מ"מאד" ל"מעט פחות"), אבל זה אירוע מלחיץ. גם בינך לבינך לא נעים לך לגלות שטעמך אינו יציב וחלוט ולבטח אם נתת פומבי לעמדתך הקודמת, ולבטח בחזקה ובן בנו של קל וחומר, אם נתת פומבי לעמדתך הקודמת וכעת אתה נקרא לתת לה פומבי פעם נוספת על סמך הפעם ההיא… אלא שהשתנו הנסיבות…
לכן, אני שמח לבשר על כך שאני קורא, כמדומני בפעם השלישית, את "מתנת המבולדט" (1975) של סול בלו (אחרי שקראתי פעם נוספת ואולי שלישית גם כן את "הרצוג" – 1964), ואני שוב מאד מאד נלהב מהספר וחושב שהוא אחד הרומנים הגדולים של המחצית השנייה של המאה ה-20 (וחושב שוב ש"הרצוג" הרבה פחות טוב ממנו ובכלל מוערך יתר על המידה).
"מתנת המבולדט" הוא ספר חשוב, גדול, כי הוא מדבר בעצם על היכולת להיות איש רוח ואמן בציביליזציה האמריקאית החומרנית, המעשית, הקשוחה, ומנהל את הדיון החשוב הזה עם המון המון תנופה, עם המון המון הומור, ועם הבלחי רעיונות מרשימים. הגיבור והמספר האירוני שלו, בן דמותו של בלו, צ'רלי סיטרין, הוא אינטלקטואל סלב, שנע בין הקטבים של פון המבולדט פליישר, חבר של סיטרין, משורר מודרניסט שהשתגע, לבין קאנטאבילה, מאפיונר צעצוע משיקגו, בין גבוה לנמוך, מה שנקרא. המעבר בין חיי הבשר החם והמתכת הקרה של האקדח לבין רעיונות אווריריים ותשוקות אנתרופוסופיות (סיטרין הוא מעריץ של האנתרופוסופיה, למרות שהוא יודע שאינטלקטואלים רציניים בזים לה) נמרץ ומלהיב.
זה ספר שכתוב באנרגיה גדולה, בשאפתנות גדולה, בנרקיסיזם בריא ובאכפתיות אנושית, בהומור וברצינות.
אחינו הבכירים, הסופרים היהודים אמריקאיים, הצטיינו בכתיבה בהומור על דמויות של אינטלקטואלים יהודים, מיוסרים יותר ופחות, וכמה מספריהם הגדולים עוסקים בדמויות כאלה: "חיים חדשים" של ברנרד מלמוד; "גולד שווה זהב" של ג'וזף הלר; כמה מספריו של רות, נזכיר את "התיאטרון של מיקי שבת" (גיבורו הוא אמן יותר מאשר אינטלקטואל) ועוד.
אני חובב רשימות, למרות חוסר הצדק שיש בהן, הקפריזיות ולפעמים היומרנות (אם הן לא מודעות למגבלותיהן כמייצגות טעם מסויים ברגע נתון). בעבר כללתי את "מתנת המבולדט" עם חמש היצירות הגדולות של המחצית השנייה של המאה ה-20. ואני שמח על כך שאני יכול לומר שכך הדבר עדיין בעיניי. לצידו מניתי את "בית למר ביוואז" של ו.ס. נאיפול, "מחברת הזהב" של דוריס לסינג ו"זכרון דברים" ו"התגנבות יחידים" הישראליים. וגם בשאר הרשימה אני דבק. לעת עתה, לפחות.
מבקר חופשי 