ארכיון חודשי: ינואר 2025

על "גלות" של ג'וליה פרמנטו-צייזלר ("אחוזת בית", 135 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

לא כל כך הבנתי את הנובלה. פרמנטו-צייזלר מספרת את סיפורו של רובי ירושלמי, קולנוען ודמות בולטת בעולם התרבות התל אביבי. בגיל ארבעים וארבע, בעקבות תחקיר עיתונאי על הטרדות ופגיעות מיניות (ואולי אף אונס), גולה רובי מישראל לדרום אמריקה ומנסה לסדר את מחשבותיו. נפח שווה פחות או יותר לרובי תופסת ברומן רומי הלר, דוגמנית ושחקנית צעירה שכמהה שיתייחסו אליה ברצינות.

העלילה הבסיסית מבוססת, כמובן, על שורה של מקרים, וביניהם מקרה אחד בולט, שהסעיר את עולם התרבות הצעירה התל אביבי לפני שנים אחדות. והבלבול הבסיסי שלי לנוכח הנובלה נבע מכך שלא הבנתי מה ביקשה הסופרת להוסיף על אירוע המדיה ההוא. מצד אחד היה נראה לי שיש כאן ניסיון להציג את המורכבות בדמותו של הפוגע. רובי אינו תופס את עצמו כיָפה והוא גם הגיע מהפרובינציה, נהרייה, אל תל אביב. את עלייתו החברתית-תרבותית הוא לא רכש בקלות. פצוע והלום הוא מספר בעיירת החוף בה הוא שוהה מחוץ לעונה את סיפורו לבחורה נוודית שהוא מסייע לה: "תראי, אני לא אגיד לך שתמיד התנהגתי הכי יפה עם בחורות, ואולי היו כמה פעמים שניצלתי את זה שבחורות רצו אותי, כי הייתי די מפורסם […] אבל אני מעולם לא התכוונתי לפגוע באף אחת. ובעיקר, לא היה בי את הדבר הזה שנקרא זדון". הוא אף מדגיש בפני המאזינה הזרה שהוא לא אנס, "ממש לא". בקיצור, מגמה אחת ניכרת כאן, לגיטימית, להציג את הסיפור של הפוגע באופן מורכב. יש גם איזה רמזים לגישה של סליחה נוצרית בטקסט, למשל כשאותה מאזינה נוודית מצטטת מהברית החדשה: "כמה פעמים יחטא לי אחי ואסלח לו? האם עד שבע פעמים? השיב לו ישוע, אינני אומר לך עד שבע פעמים אלא עד שבעים ושבע'". אגב, ישו כאן, כמו ברובי תורותיו, הוא פשוט יהודי טוב (רק מוקצן, לעיתים). רעיון התשובה, היכולת לתיקון, שאולי הגילום המרשים ביותר שלו ניתן בתנ"ך בספר "יונה" (אבל הוא נוכח בו במקומות רבים), הוא אחת התרומות הגדולות של התרבות היהודית לעולם.

אבל מגמה זו נסתרת לכאורה לחלוטין כשמופיע בהרחבה סיפורה של אחת הנפגעות, אותה רומי. ראשית, המפגש המתואר בינה לבין רובי הוא אונס, חד וחלק. "'די, תרד ממני!' היא הודפת אותו, כבד כמו לווייתן. ורובי תופס אותה בשני פרקי הידיים ונועל אותם מעל ראשה, 'רומי, כבר התחלנו. תני לגמור. מה, את ילדה, תגידי? מה, את בתולה?' הוא לא מפעיל כוח רב, אבל לא נדרש כוח רב". ולאחר האונס מתמקדת הנובלה במשבר הנפשי העמוק, המסוכן, שרומי שוקעת בו, שמזקיק לבסוף אשפוז. כך שמגמת קרוב לחצי מהטקסט היא להמחיש את מה שפגיעה מינית יכולה לעולל לנפש.

כמובן, ניתן עקרונית להחזיק ביצירה אחת הצגה של תפיסה מורכבת של הפוגע ועם זאת המחשה של עוצמת הפגיעה. אבל מלבד שהנובלה משאירה בעמימות את השאלה הקריטית האם רובי יודע שהוא אנס, ובכך חומקת מאפיון מרכזי של הגיבור, התחושה הכללית היא של היעדר-הכרעה, התנודדות בין שתי פרספקטיבות ואפילו ניסיון לפצות באמצעות הדגשת כאבי הנפגעת על החשד שיכול להתעורר בקוראים שהמחבר המובלע אמפטי מדי כלפי הפוגע. לתחושת הבלבול הרעיוני לנוכח אי ההכרעות שיש ברומן מתווספת התהייה על מהות תרומתן של כמה דמויות משנה שמבליחות ונעלמות כמו גם של פרוטוקול משפטי בדבר ערעור על הרשעה באונס (לא הסיפור של רומי!) שמצוטט כאן. התחושה היא של יצירה שהיה צריך להשאיר אותה עוד בתנור.

עידן מיטו, מלבד היותו עידן היסטורי חשוב ומתקן, הוא גם תופעה מרתקת המשוועת לניתוח עומק. ראשית, במובנים רבים, מיטו הוא חלק מגל הפופוליזם העולמי. יש לזכור שרוב הנשים הנפגעות בעולם לא סובלות דווקא מסלבריטיז. ואילו במיטו מתמקדים במפורסמים. ניתן כך מוצא עקיף לטינה כלפי אותה אליטה שקשה כל כך בחברה שמאמינה שהיא מריטוקרטית לגעת בה, אליטת הסלבז. מוסד הסלבריטאות הוא גילום של הניאו ליברליזם בשדה כלכלת תשומת הלב. וכפי שהימין הפופוליסטי מתקיף בעשורים האחרונים את האליטות המקצועיות השונות, מיטו – ושוב אדגיש: בנוסף על המחאה העניינית והמוצדקת נגד פגיעה מינית שמגולמת בו – גולש גם הוא על גל הפופוליזם הכללי.

ומיטו בישראל הוא בעל מאפיינים מרתקים משלו. מצד אחד הוא היווה חלק משקיעת השמאל ושקיעתה של תל אביב. חלק מהמקרים המפורסמים של הגל בישראל נגעו לאייקונים של השמאל. במקרה שעליו מבוססת ככל הנראה הנובלה המקרה אף מעניין במיוחד כיוון שמדובר בו במיטו בתוך מעגלי "התרבות הגבוהה" והאקטיביזם הסוציאליסטי, וליתר דיוק הניסיון להפוך את גיבורי התרבות במעגלים אלה לסלבז. רומי, "שלא כמו חברותיה הדוגמניות והשחקניות העולות, שיוצאות לברים נוצצים במרכז העיר" מעדיפה את ה"סטייל של מחתרת, של שוליים, של חשיבות עצמית של המורדים בעיני עצמם", של רובי וחבורתו. אבל היסודות הייחודיים והמעניינים הללו של המקרה הספציפי אינם מפותחים כאן.

אקטואליה

כמה הערות על אקטואליה:

א. פיליפ רות, בציטוט מפורסם מאד מתוך מאמר מוקדם שלו מתחילת שנות הששים, כתב כך על התסכול של כותב הרומנים באמריקה, הניצב מול אמצעי מדיה משוכללים שמנפקים "סיפורים אנושיים" דרך קבע:

"The actuality is continually outdoing our talents, and the culture tosses up figures almost daily that are the envy of any novelist."

("האקטואליה מתעלה דרך קבע על כישרונותינו, והתרבות מגבבת דמויות על בסיס יומיומי שיכולות לעורר את קנאתו של כל כותב רומנים").

אכן, המדיה ממלאת בתרבות זמננו חלק מתפקידיהם של מספרי הסיפורים ואחד משיאי אירועי המדיה העולמיים נשבר בשבועות אלה אצלנו בארץ הקודש: שידורי שחרור החטופים על בסיס שבועי.

אומר מראש (וארחיב מעט להלן): *אני בעד העסקה ובעד שתושלם עד תומה*. כמו כן, אני חושב שהרגשות שמתעוררים בעם וגם בקרב השדרנים והפרשנים באמצעי המדיה הם, בחלקם הגדול, רגשות אותנטיים ומבורכים של ערבות הדדית ואכפתיות וטוב לב.

ועדיין, הפיכת המציאות ל-fiction ; הפיכת המציאות למוצר צריכה; התמרתה לבידור ריגושי (אחרי רות, במרוצת שנות הששים ותחילת השבעים, כתבו על זה התיאורטיקנים הצרפתיים גי דבור וז'אן בודריאר) – דבר-מה שנעשה בצורה מיבנית, אפילו לא מכוונת בידי "סוכן" אנושי – מעוררת בי רתיעה עמוקה.

מה גם שכספרות – או כתרבות – זו תרבות גרועה.

קיטשית, רגשנית, חד משמעית מדי.

ב. באחד מסיפוריה המוקדמים אליס מונרו כותבת על ילדה שאחיה הקניט אותה על כך שהיא שרה באופן מטופש והיא מגיבה באופן הבא: "ואני המשכתי לשיר אף על פי כן, אבל למחרת לא שרתי". זוהי הערה מבריקה של ריאליזם חד: אנחנו לא מפנימים ביקורת בו ברגע או בזמן שנראה הולם לכך. אנחנו מתריסים, מתעכבים, אבל הביקורת תוססת בנו ואו אז, בהיחבא, או במרחק של זמן, אנחנו מטמיעים אותה בתוכנו.

להבדיל אלף אלפי הבדלות בין ילדה קנדית לרוצחים פלסטיניים, זו גם הסיבה שאני לא מתרגש ממופעי הראווה של חמאס על השליטה שחזרה לידיו כביכול ברצועה ועל כך שהוא "ניצח" וכולי. לא ניצחנו בעזה, אבל אני לא חושב שהפסדנו. את תגובתו האותנטית של חמאס – ושל מיליוני תושבי עזה – יש לשפוט בהמשך, כשאור הזרקורים לא יהיה עליהם, או אז ייתכן מאד שנראה אותם מפסיקים לשיר כמו הילדה בסיפור של מונרו.

הסיבות להתנגד לעסקה הן לא זניחות. בניגוד להצגה קריקטוראלית שלהן הן כבדות משקל והן נחלקות לארבעה חלקים: א. שחרור רוצחים יוביל כמעט בוודאות לכך שחלקם ישובו לטרור. ב. שחרור רוצחים שרצחו מאותת לרוצחים פוטנציאליים *אחרים וחדשים* שהם לא מסתכנים מדי במעשה הרציחה כי ייתכן וישתחררו בעתיד. ג. יש כאן עידוד גם *לחוטפים חדשים*, לשבעה באוקטובר הבא, כפי שעסקת שליט הייתה עידוד לשבעה באוקטובר 2023. ד. חמאס לא הוכרע על כל המשמעות שיש לזה לתושבי העוטף ובכלל. אלה טיעונים רציניים.

אך אני בעד העיסקה בדיוק בגלל ההרס הרב שזרענו בעזה. עסקה לפני שנה הייתה אכן יכולה להיות אסון אסטרטגי. כי היא הייתה ממחישה לאויבינו שניתן לרצוח ולהרוג 1200 איש, לחטוף 251, ולחמוק מעונש. כעת, בזיכרון הקולקטיבי הפלסטיני, נצרב שמעשה כזה גרר תגובה הרסנית, לא טריוויאלית. טוב מאד שהמטנו אסון על עזה. זה היה מעשה הישרדותי ממדרגה ראשונה. לא נקמה ולא נעליים (הנקמה, רגש לא פסול כשלעצמו, נחווית או מוצגת בחזית; אבל המניע האמיתי, מודע או לא, הוא הגנה עצמית). נכון, היחס לחיי אדם אצל אויבינו אחר משלנו. אבל הוא אינו אחר *לחלוטין*. גם גרמניה הנאצית נרפאה מהשגעון שלה אחרי אסון גדול שקרה לה. כי אסון *קטן*, כמו שניים וחצי מיליון חיילים שנפלו במלחמת העולם הראשונה בשורותיה, לא הספיק לה. אבל אסון גדול יותר – שישה מיליון גרמנים נהרגו במלחמת העולם השנייה – כבר שכנע יותר.

אנחנו צריכים להחזיר את אחרון חטופינו ומשם לדאוג שלא יהיה שלטון חמאסי בעזה (על ידי התניית שיקום הרצועה בסילוק חמאס ממוקדי הכוח והשלטון). אבל, כעת, התועלת בהחזרת החטופים גוברת על התועלת בהמשכת הלחימה. כיון ש (מחוץ לסיבות המובנות מאליהן מדוע השבת אחינו ואחיותינו היא דבר חשוב מאין כמוהו): א. כאמור, המטנו הרס נצרך ונצרב על עזה. ב. היו לנו הזדמנויות למדיניות אחרת ואם לא נקטנו בה שנה וארבעה חודשים אז כנראה שאו שהיא לא ישימה או שמאוחר מדי לנקוט בה כעת.

ג. שפשפתי את עיני, היה אז (כמעט) חודש שבט, אבל פרופ' שלמה זנד אכן כתב מאמר מאיר עיניים ב"הארץ" לאחרונה – ומודה ועוזב ירוחם. הוא כתב נגד הטענות המופרכות של שני חוקרים על ג'נוסייד בעזה והוא כתב שהן אכן מופרכות והסביר מדוע. לכך הוסיף את הפיסקה המדהימה הבאה:

"למשל, הייתי ממליץ לשני החוקרים המכובדים מירושלים להציב שאלות על מקורות ההתפרצות הרצחנית של ה–7 באוקטובר. שנים חשבנו, אנו ההיסטוריונים ה"פרוגרסיביים", שמקור הזעם והתסכול הפלסטיני הוא בעיקר הכיבוש של 67' וההתנחלות שבאה בעקבותיו. אבל אם נעיין בביוגרפיות של כל ראשי חמאס, ללא יוצא מן הכלל, נגלה שכולם הם בני פליטים שגורשו ב–1948–1949 מיישובים ערביים ברחבי עוטף עזה".

העובדה שאדם אינטליגנטי מבין את העובדה הזו רק כעת – בעוד היא זו שניצבת בבסיס קריסת השמאל ברבע המאה שעברה מאז קמפ דיוויד 2000 – היא לא פחות ממדהימה, כמו שאומרים עמיתינו בתקשורת האלקטרונית המצולמת. עכשיו באים?!

כאילו, דא? זו הרי הסיבה המרכזית לקריסת השמאל הישראלי, ההבנה שלמרות ניסיון של עשורים לשכנע שהמכשול לשתי מדינות הוא נסיגה ישראלית לקווי 67', הרי שהסכסוך לא נסוב על כך. או שאין זה כלל סכסוך בין שתי תנועות לאומיות שחפצות בבית לאומי אלא בין תנועה לאומית שנכונה לפשרה בצמתים מכריעים (37, 47, 2000) לתנועה פאן-ערביסטית או איסלמיסטית שאינה מוכנה לקבל ישות "זרה" בשטחי מה שהיא תופסת כארצה. ואם כן מדובר בתנועה לאומית הרי שלכל היותר מדובר בתנועה לאומית שאינה מוכנה לפשרות, סרבנית כרונית ומתקרבנת כרונית.

ולפני שקוראיי הימנים ישמחו מדי, אומר כך: הימין אכן צדק בתיאור הסכנות וההונאות העצמיות של תוכניות השמאל אבל אין לו עדיין פתרון לסוגיית הימצאותם של שבעה מיליון ערבים ושבעה מיליון יהודים בארץ ישראל המערבית. מי שכמוני חושב שאין זה *יהודי* לשלוט באנשים חסרי זכויות אזרח – אלא לכל היותר הכרח שלא יגונה – שזו פגיעה אנושה *בזהות היהודית* לעשות זאת, צריך לחשוב איך מתנהלים במצב הזה שכרגע הוא נעדר פיתרון ברור. ובעיקר איך מצמצמים את השליטה-ללא-זכויות מצד אחד ומבטיחים את ביטחוננו מצד שני.

הרצאת "זום" על "עורבא פרח"

"הנשיקה היתה חלומי היותר גדול. לנשק נערה אשר אֹהב אותה ולהשתעשע בידה הרכה, זאת היתה משאת-נפשי היותר-רבה." […]

"אדע שבתוך התחום רגילים לקחת אשה ולאהוב אותה אחרי קדשם אותה תחת יריעה פרושה על ארבעה כלונסאות… רעי התלמידים אומרים, שיכולים גם כן לקנות אהבה, אבל דברים כאלה רחוקים ממני… רק קרבת נַערה בעלת-נפש אדרוש, נערה תמימה אבקש, אשר אוכל לאהוב אותה בכל לבבי ולחלק עמה חלומות חיי ומשאת-נפשי…"

מחר במסגרת "בית עגנון" ארצה ב"זום" על "עורבא פרח" של ברדיצ'בסקי, אחד מסיפורי האהבה-נכזבת החזקים בספרות!

אשמח לראותכם.

כאן הפרטים

על "המחסום" של אלעד וינגרד ("עם עובד", 407 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

היחס בין הסיפורת – ובפרט הסיפורת המקיפה, כלומר, הרומן – למציאות הוא בעיניי הסוגייה המעניינת ביותר בדיון בסיפורת. הסוגייה הזו נוגעת בתפקידה הכפול של הסיפורת כמשדלת אל הקיום מצד אחד, כמציגה את עושרו, דקויותיו ושלל אפשרויותיו, וככזו, שמצד שני מאפשרת התעלות מעליו, היטהרות, התנקות ולכל הפחות תפיסת מרחק הגון ממנו, בסיוע המילים. באופן מטפיזי פחות ופוליטי-מוראלי יותר, הסוגייה הזו נוגעת גם לתפקידה של הסיפורת כמשקפת ומבקרת של המציאות, תפקידה של הספרות כ"ביקורת החיים", כפי שהגדיר באופן קולע המבקר הוויקטוריאני הגדול, מתיו ארנולד. ומכיוון אחר, הסוגייה הזו נוגעת ביחס ובמתח בין היחיד לרבים, בין המבט הייחודי של האמן, "הכישרון האינדיבידואלי" (אם להשתמש בביטוי של מבקר אחר), לבין המציאות המשותפת לרבים.

והיחס הזה למציאות יוצר, לטעמי, מתח מיוחד עם העלילה, בסיס הכרחי לסיפורת. זאת משום שבמציאות אין תמיד עלילות. בניית העלילה יכולה, לפיכך, להביא לעיוות המציאות, לתְִבנות-יתר שלה.

"המחסום" ראוי לשבח לאורך כשלושת רבעיו הראשונים בדיוק בגלל שהוא ממתן את יסוד העלילה והדרמה לטובת ייצוג נאמן ואמין של המציאות. הגיבור המספר, יונתן, הוא חייל טרי ביחידה קרבית אך נטולת הילה. הוא וחבריו מאיישים מחסום בשטחים. השנה היא 1994, אוסלו כבר התחיל וכך גם פיגועי החמאס (במהלך הרומן מתרחשת חטיפתו ורציחתו של נחשון וקסמן). יונתן הוא מושבניק ועמיתיו ביחידה הקרובים יותר אליו, לפחות בהתחלה, הינם בני ההתיישבות העובדת, בעיקר קיבוצניקים. יונתן הוא גבר צעיר רגיש ופגיע שהחספוס הצבאי מכביד עליו. הוא נפרד זה עתה מאהובתו מהמושב, יעל, ומְטַכסס כיצד ינסה להשיבה. דודו נפל במלחמת לבנון הראשונה ואביו הוא ניצול הקרב הנורא בסואץ, בסוף מלחמת יום הכיפורים. ישנה, אם כן, בדמותו של יונתן חזרה מובהקת של הספרות הישראלית לעיסוק בצבא, בגבריות וביחסים בין ישראלים לפלסטינים. ובנקודה אחרונה זו מצוי עיקר השבח שיש בפי לרומן. ישנו כאן ייצוג אמין של חוויית השירות בשטחים וחלק מאמינותו נובעת מאי ההפרזה שבו. החיילים במחסום אינם קלגסים ווינגרד רק בחר להראות, במיומנות ובהדרגתיות, כיצד השירות השוחק והכוח שהופקד בידיהם יכולים להביא אנשים צעירים לשורת פעולות מפוקפקות, "על הגבול" ("על הגבול", בין היתר, כי וינגרד ממחיש שהסכנות לחיילים גם הן אמיתיות). למשל, עיכוב ממושך של חסרי תעודה; היענות לפיתות וחומוס מבעל מאפייה תמורת העברתו המזורזת במחסום וכדומה. ולכל אורך הדרך ישנו ויכוח בין החיילים ומחאה על התנהגות חריגה כלפי פלסטינים. אין נאצים, בקיצור. את רוב 1994 גם אני ביליתי במחסום בשטחים ואעיד שאפילו את ההתנוונויות הקטנות שוינגרד מעיד עליהן לא ראיתי. אם כי בהחלט ייתכן שהן קיימות. וכל זה, חשוב לומר, לא קשור לסוגייה הפוליטית: אתה יכול לחשוב שעלינו לסגת מהשטחים גם ללא התנהגויות פסולות של חיילים, כי עצם הנוכחות שלנו כבעלי הכוח היא היא מעשה דיכוי. ואתה יכול, מאידך גיסא, לסבור שעלינו להישאר ביהודה ושומרון מטעמי ביטחון (או אף מטעמים אחרים) ולמחות נגד מעשים פסולים של חיילי צה"ל.

הגיבור של וינגרד מתאים לרוח שנות התשעים. הוא, כאמור, פגיע ורגיש, כגיבור של אתגר קרת. הוא לא, למשל, דוקרני ובעל דחפים אסתטיים-מטפיזיים, כמו "מלבס" של יהושע קנז ב"התגנבות יחידים" והוא לא לא-מבקש לעורר את חיבתנו כמו הגיבורים הרגישים של יזהר (אם כי זרם-משנה בעלילה מבקר את חספוס-היתר של הנעורים הפרועים בהתיישבות העובדת). גם פרישת דמויות החיילים האחרים אינה בלתי נשכחת כמו ברומן המופת של קנז. אבל היא, אפשר לומר, עשויה כהלכה: מדמות המפקד הדתי-לאומי המורעל, עמוס הקיבוצניק השמאלני (שנדמה שכמו אצל דוסטוייבסקי, להבדיל, הוא דמות מעט מרתיעה אשר דווקא מבטאת את עמדות הסופר) וישראל טוב הלב, בן עיירת הפיתוח. הרומן מעורר עניין וההתניידות בין קורות היחידה במחסום לתיאורי יחסיו של יונתן באזרחות עם משפחתו וחברתו מסייעת לאוורור הטקסט ולאותו עניין שהוא מעורר.

אבל צריך, כאמור, גם עלילה. ושיאי-עלילה. וינגרד יודע זאת. וברבע הרומן האחרון יצר לא אחד, אלא ארבעה! בלי לפרט מדי אומר שאחד נוגע לאלימות הפלסטינית, שניים לאלימות ישראלית ואחד ליחסי יונתן ואהובתו. הבעיה שלי עם השיאים היא שאחד מהם (זה הנוגע לאהובה) לא לגמרי אמין; השני (זה הנוגע לאלימות הפלסטינית) אינו נובע באופן אורגני מהעלילה (שהתמקדה דווקא במה שקורה לחיילים הישראלים במחסום); ואחד מהשניים הנותרים מעט מוקצן, במובן זה שאני כמו רואה את ידו של הסופר נשלחת ומזיזה את הדמויות לעברו. ואילו השיא הנותר הנוסף, שמתכתב עם מקרה אלאור עזריה, שוגה, כמו חלקים בחברה הישראלית, בהבנת משמעות אותו מקרה מפורסם. המקרה ההוא היה בעל חשיבות היסטורית לא על שום חומרתו המוסרית יוצאת הדופן. יש חטאים חמורים מחיסול מחבל שביקש לפני רגע לרצוח אותך ואת חבריך. המקרה היה ציון דרך היסטורי בעיקר בגלל הניסיון הפוליטי לסדוק את שרשרת הפיקוד הצה"לית ולערער את הלגיטימציה של הביקורת השיפוטית בצה"ל.

על אף הבעיה הזו "המחסום" הוא רומן יפה שמחזיר לספרות הישראלית אחד מנושאיה הוותיקים. אכן, בהתאם למציאות.

על הסיפורת הישראלית והציונות הדתית

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

בסוף הביקור של עמוס עוז בעופרה, שתועד בספרו "פה ושם בארץ ישראל בסתיו 1982", פונה המחבר אל מאזיניו בהתנחלות בשאלה: "ובאמת, מה קורה אצלכם בתחום היצירה הרוחנית? מדוע רוב האנשים היוצרים בארץ הם 'שמאלנים', רחמנא ליצלן? האם זו קונספירציה? […] מדוע זה אצלכם מדבר-שממה יצירתי?"

ובכן, מדבר השממה הפך לאחרונה – אם לא לגן פורח אז למרחב ובו מָגֵן ומסתור מִשמש. וההכרזה בשבוע שעבר על שלושת המועמדים לפרס ספיר לספרי ביכורים ל-2024 – כולם (הספרים, הסופרים) קשורים הדוקות לדת ורובם לציונות הדתית – רק מיקדה לרגע את המבט בתופעה. אכן, סיפורת שעוסקת בציונות הדתית ו/או נכתבת בידי סופרים שבאים מתוכה הפכה להיות תופעה ספרותית משמעותית מאד בשנים האחרונות. אזכיר רק כמה שמות (ובתוכם כמה שהם לטעמי): אמונה אלון, חיים סבתו, שהרה בלאו, יאיר אגמון, יאיר אסולין, יונתן ברג, נעמה דעי, אריאל הורוביץ, צבי בן מאיר, רבקה רוזנר, אהוד פירר, ליאור אנגלמן. תמונת הציונות הדתית העולה מהיצירות שכותבים הסופרים האלה מורכבת יותר מאשר התמונה שעלתה מיצירות בנות תקופות קודמות או אף מקבילות-בזמן שעסקו בה והדגישו את הפן "המשיחי" והימני-קיצוני שלה, גם יצירות שנכתבו על ידי אנשים שבאו מתוכה (דוגמה ליצירות שעסקו ב"משיחיות" של הציונות הדתית: "עת הזמיר" של חיים באר; "אבנר ברנר" של דרור בורשטיין; "השלישי" של ישי שריד; "הגבעה" של אסף גברון). וגם אם, ככלל, היבול הספרותי של הציונות הדתית הינו אמנם טוב, אבל אינו מעמיד קורפוס יצירתי שאין להתעלם ממנו, נשאל ומי כן מעמיד קורפוס כזה היום? אינני חושב שקם בעשור וחצי האחרון בספרות הישראלית קורפוס יצירתי כזה (למעט, אולי, מאיה ערד); ככלל, יש לא מעט ספרים טובים בספרות הישראלית וכמה טובים מאד – אין ספרות גדולה.

מה ההסבר לנוכחות ההולכת וגוברת הזו, בכמות ובאיכות, של סופרי המגזר בספרות הישראלית? ההסבר הראשון הוא פשוט ומתבקש. הציונות הדתית אכן הפכה לאליטה החדשה של הישראליות. אליטה משרתת. כפי שמדגימה בצורה חד משמעית סטטיסטיקת הנופלים בקרב במלחמת "חרבות ברזל". כפי שהדבר התבטא גם בהגעתו של איש הציונות הדתית למשרה הרמה של ראש הממשלה (ושהסקרים הנוכחיים מבשרים על תמיכה גדולה בו אם יתמודד גם בבחירות הבאות). צמד הרומנים מהשנים האחרונות של אריאל הורוביץ, "טובי בנינו" ו"סופר צללים", רלוונטיים להסבר זה. הורוביץ מציב במרכז הרומנים שלו דמויות שאפתניות בתחום הפוליטיקה והתרבות, חלקן ימניות וחלקן שמאלניות, אך כולן שייכות לציונות הדתית, המגזר השאפתני-ראסטיניאקי ביותר מבין המגזרים. בכלל, דומה ששאפתנות חברתית – הלחם והחמאה של הרומן כז'אנר – היא נושא שהספרות החילונית בישראל ממעטת לעסוק בו, בגלל הרוח האגליטרית, המוסרנית ונמוכת-הקומה של הליברליזם המערבי כיום.

הסבר נוסף לנוכחות של סופרי הציונות הדתית בספרות הישראלית היום נוגע לעמדה הליברלית הדחופה שסופרים אלה מבטאים. "מי שסוכתו נופלת" של צבי בן מאיר, אולי הספר הבולט ביותר של השנה האחרונה (מבחינת תשומת הלב הציבורית והביקורתית) ואחד מהמועמדים לפרס "ספיר" לספרי ביכורים, רומן המספר על הומו דתי-לאומי שהתחתן בהמלצת החברה שגדל בה ונאלץ לבסוף להתגרש, ממחיש את הדחיפות הליברלית שצומחת באופן אותנטי בציבור שחלק מתביעותיו מבניו הם להתיישר ולהתכנס לאורח חיים אחיד (דילמה דומה, בצדה הנשי, על לסבית דתייה, הציג הרומן "בבת אחת" של רבקה רוזנר מלפני שנים אחדות) . הרומן כז'אנר צמח על רקע של התפשטות האינדיבידואליזם המערבי במאות ה-18 וה-19 (הרומן הוא ז'אנר "פרוטסטנטי", הגדיר זאת פעם אורוול במאמר ביקורת) ובציונות הדתית יש לפיכך צורך אותנטי בכלי הביטוי הזה לגילום העימות של היחיד מול החברה. אך לא רק להט"בים או חוזרים בשאלה (כמו הגיבור של בן מאיר או אלה של יאיר אגמון ויונתן ברג וחלק מדמויותיו הראשיות של אהוד פירר; "שמשהו יקרה" של יאיר אגמון, מ-2017, מבטא את העימות בין היחיד לחברה באופן מעניין במיוחד) נושאים את נס היחיד. גם סופרים דתיים שנותרו דתיים מבטאים עמדה ליברלית ואינדיבידואליסטית שהפכה להיות עמדה המותקפת גם משמאל, בעידן פוליטיקת הזהויות והמוסרניות החדשה. כך, למשל, אצל יאיר אסולין. ולמוטיב ה"ליברלי" הזה יש לייחס, אולי, גם את הבחירה של אייל חיות-מן לשוב ולעסוק בכופר הגדול, אלישע בן אבויה, בספרו "מסכת תהום" (גם הוא במועמדים לפרס ספרי הביכורים השנה).

סיבה שלישית למרכזיות הגוברת של סופרי הציונות הדתית בספרות העברית קשורה בשפה. מו"ל ותיק אמר לי פעם שהוא מזהה תוך עמודים אחדים אם הכותב בא מקרב הציונות הדתית לפי הריבוד הלשוני של כתב היד. הקשר האינטימי עם העברית שיכול להיווצר מהיכרות עם טקסטים פולחניים וקיום מצוות לימוד התורה ובסיוע – יש להוסיף עובדה טריוויאלית, כביכול, הנוגעת בעצם ליחס לטקסטים בכלל – נוכחותה של השבת, בה פתיחת ספר היא אחד מצורות פעילויות הפנאי המותרות הבודדות.

בהקשר לכך, אומר אמירה פרובוקטיבית: הספרות העברית המודרנית היא ספרות של חוזרים בשאלה. של אנשים שמרדו בקיום הדתי אך לא רצו ולעיתים לא יכלו להתבולל בחברה הכללית. "מסביב לנקודה" של ברנר מ-1904, המספר על סופר עברי שמתחבט אם עליו לעבור ולכתוב ברוסית, הוא הרומן שביטא בעמקות הגדולה ביותר את המציאות הזו. בפועל, בגולה, בניהם של המשכילים פורצי הדרך של הספרות העברית המודרנית עברו פעמים רבות לחיות ולדבר בשפות האירופאיות השונות. ובארץ? מה באמת מעמד העברית בארץ היום בקרב הציבור הכללי? המשכילים, אנשי האקדמיה, נושאים עיניהם לפרסום באנגלית ואינם מצטיינים בכתיבה בעברית. ההמונים מאזינים ב"כוכב הבא לאירוויזיון" לשירים באנגלית וזונחים באופן תמוה את אחד מפלאי היצירה הישראלית, הזמר העברי. ובעיר העברית הראשונה מפגין השילוט העירוני בורות רבת משמעות כשהוא כותב כהסבר לשם "שדרות ההשכלה": "הנאורות שהתפשטה באירופה במאה ה-18". את ספרות ההשכלה העברית – שכולנו נשענים על כתפיה, בהחייאתה את העברית ובמלחמתה לקיום תרבות יהודית חילונית – שביקש שם הרחוב להנציח (בסמוך לשדרה ניתנו שמות רחובות לכמה סופרים חשובים בתקופה הזו) החליף השילוט הבור בהשכלה הכללית, הכלל-אירופית. יש כאן סמל עגום ליחס לתרבותנו ולשפתנו הלאומיות.

(תמונה: ויקיפדיה)

הרצאה על "טרילוגיית קופנהגן" בחמישי הזה

כך הגיבה הסופרת והמשוררת הדנית, טובה דיטלבסן, לפרסום הראשון שלה. "חוויה משונה" לראות חלק ממך מופיע בכמה עותקים; חלק ממך שכבר אין בכוחך לתקן; חלק ממך שיוצר קשר אינטימי ביותר עם אנשים שנותרים זרים לך ואף אנונימיים.

בחמישי הזה, ה-16.1, ב-19.00 (שימו לב: ב*שבע בערב*! ולא כבדרך כלל בשבע וחצי) בספריית בת ציון בתל אביב (בת ציון 10) ארצה על הספרות, העוני, הזולת והיחסים ביניהם, באוטוביוגרפיה החריפה הזו, דיוקן האמנית כאישה צעירה.

הכניסה חופשית.

על "סופר כמקצוע" של הרוקי מורקמי (מיפנית: עינת קופר, 288 עמ', כנרת-זמורה-דביר).

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

הנה כמה רגעים ראויים לציון בקובץ המסות הזה של מורקמי על כתיבה (קובץ שראה אור במקור לפני כעשור).

את טיוטת הרומן הראשון שלו, "שמע את הרוח שרה", תרגם מורקמי בעצמו לאנגלית בסיסית למדי ואחר כך חזר ותרגם את התרגום ליפנית. וזהו הנוסח שפורסם. כך נוצר, פחות או יותר במקרה, סגנון כתיבה חסכוני ו"רזה" (המטפורה אינה של מורקמי), "סגנון כתיבה 'ניטרלי' זורם, נקי וללא קישוטים מיותרים". מורקמי מתייחס לביקורת נגדו ש"הכתיבה שלך נשמעת מאד מתורגמת" (ובכלל, כפי שעולה מהטקסט, הוא רגיש לביקורת; כלומר, במחשבה נוספת, הוא אנושי), אך טוען שרצה לחמוק מספרותיות יתר, טוען כי "לא ביקשתי לכתוב פרוזה יפנית 'מדוללת', אלא להשתמש ביפנית מהמקום המרוחק ביותר ממושגים כמו 'שפת הרומן' או 'מבנה ספרותי נאות'".

מורקמי מדמה את הכתיבה הטובה להאזנה ליצירת מוזיקה טובה: "אפשר אולי לומר שאיני כותב פרוזה בראש, אלא מתוך תחושת הגוף. אני שומר על קצב ועל צליל הרמוני יפה ומאמין בכוחו של האילתור". זו, כמובן, קלישאה של כותבים, האמירה הזו. ומה שמחלץ אותה מעט מהקלישאתיות כאן היא התוספת הגופנית שמורקמי מוסיף לה ("תחושת הגוף", ובכלל הדגש על הגופניות של הכתיבה שמצוי בטקסט שלו; במקום אחר הוא מספר, ללא חרטה כמעט, כי פעם בראיון טען ש"ברגע שסופר משמין, הוא גמור"). אבל כדאי להתבונן בקלישאה הזו, מה היא אומרת, בעצם. היא מבכרת את הצורה של הכתיבה (הקצב, החופש שבאלתור, ההרמוניה) על התוכן, על מה שהמילים "אומרות"; היא כמו מעט-מתביישת במדיום של המילה ורואה בו דבר מה נחות ביחס למוזיקה. אבל בהקשרים היסטוריים אחרים ניתן לדבוק במילה ביתר גאווה, כפי שעושה, למשל, המספר של "דוקטור פאוסטוס" של תומס מאן, שמנגיד את ההומניזם של המילים לדמוניות של המוזיקה.

מורקמי מדווח על כך שהוא נהנה מאד מהכתיבה. "אפילו פעם אחת לא הרגשתי שהכתיבה גורמת לי מורת רוח". אני מאמין לו. ויש דבר מה מלהיב בהכרת התודה העמוקה שהוא מביע על כך שנפלה בחלקו הזכות להיות כותב רומנים. מורקמי גם טוען שאינו מוטרד מההתרחקות מקריאת ספרים עליה מדברים רבים. הוא מעריך ב"הערכה גסה" שכחמישה אחוז מהאוכלוסייה זקוקים לספרות באופן קבוע והדבר לא עתיד להשתנות. מעניין.

נדמה שמעל הכל מעריך מורקמי אצל כותבי הרומנים את יכולת ההתמדה. הכתיבה של רומן אחר רומן אחר רומן נראית לו יכולת ייחודית. הוא טוען שאנשים חדי שכל לא מצטיינים בכתיבת רומנים, התובעת סבלנות ויכולת הסכנה עם החלקים האפורים של הקיום והעלילה. זו תובנה שמזכירה את הבדיחה של מרטין איימיס זכרו לברכה (משום מה אני חווה את אובדנו הטרי של הסופר והמבקר הבריטי השנון הזה באופן חמור יותר מאשר אובדנם של אישי ספרות אחרים) שענה כך על השאלה מה נדרש על מנת להיות סופר טוב? "עדיף לא להיות יותר מדי אינטליגנטי, איכשהו זה מזיק".          

מורקמי הוא קורא נלהב בעצמו. וההמלצה הראשונה שלו למי שרוצה להיות סופר היא לקרוא הרבה ספרים. הוא מודע לכך שזו המלצה נדושה "אבל אני באמת חושב שזו ההכשרה החשובה והחיונית ביותר לכתיבה". בהינתן עזות המצח של התרבות העכשווית, בה רבים אלה שרוצים להיות כותבים אך אינם קוראים בעצמם, המלצה זו אינה מיותרת. ההמלצה הבאה לחפצים להיות סופרים מעניינת: "להתרגל להתבונן מקרוב מאוד בדברים ובתופעות שאתם רואים. בראש ובראשונה, להתבונן בזהירות ובתשומת לב באנשים ובמה שמתרחש בסביבה". ההמלצה הזו, שלא הייתי מעלה בדעתי שדווקא מורקמי ימליץ עליה, אכן חשובה מאד. אולי במיוחד לבעלי גישה "מודרניסטית" גבוהת-מצח שרואים בספרות אמנות מילולית גרידא ולא אמנות שכוחה במתח שבין המילים למציאות המיוצגת בהם.  

ישנן כאן גם כמה התייחסויות מעניינות לקריירה הבינלאומית של מורקמי ובהקשר זה כמה הערות מפתיעות של "הצופה לבית יפן" שהוא משמיע בביקורתיות על התרבות היפנית.

ההיכרות שיש לי עם כמה מספריו של מורקמי לא עוררה בי התלהבות לקרוא את מחשבותיו על ספרות. את מה שאני מכיר מכתיבתו אני לעיתים מכבד (בייחוד את "יער נורווגי"). אבל הוא לא סופר שאני מרגיש קרוב אליו ברוחי. כשהוא, למשל, מספר כאן אנקדוטה על סכום כסף פלאי שהוא ואשתו מצאו בצעירותם והציל אותם מחובות שהיו שקועים בהם באותה תקופה ("משום-מה, דברים מוזרים כאלה קורים בחיי מדי פעם"), משהו מ"המסתורין" הזה שנוכח גם בספריו מזכיר לי סיבה אחת לריחוק שלי ממנו. אבל הרשימות האלו התגלו כמעניינות לקריאה. הן מציגות, למעשה, דמות מובחנת, דמותו של הכותב. לא רק, אף לא בעיקר,  בעזרת פרטים אוטוביוגרפיים מעניינים (נטייתו לבדידות; הרגישות המוזכרת שלו לחוות דעת של מבקרי ספרות; הצורך שלו להתרחק מיפן לתקופות ממושכות; הגאווה התמימה שלו ביכולת ההתמדה ככותב; נישואיו הארוכים נטולי הילדים ועוד) אלא, חשוב יותר, בזכות סגנון כתיבה מובהק, מובחן, של הרשימות האלה עצמן. ישנו יסוד זורם, חופשי, שוטף וגמיש בכתיבה הזו על כתיבה. היא – כמו מורקמי עצמו – רצה.  

על "הנמר של טרייסי" של ויליאם סרויאן (מאנגלית: ג'יי לביא, 106 עמ', "תשע נשמות")

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

"הנמר של טרייסי" היא נובלה נבונה, הומניסטית ומהנה לקריאה שראתה אור ב-1951. כתב אותה ויליאם סרויאן, סופר אמריקאי ממוצא ארמני (1908-1981). סיפורו של תומס טרייסי, הגיבור, מובא בה בגוף שלישי ולטרייסי זה יש נמר. מי הוא הנמר של טרייסי? בלי לומר זאת במפורש, באלגנטיות, סרויאן מבהיר לנו שהנמר הוא בו זמנית דימוי מוחשי מאד בעולמו של טרייסי וגם משל, אלגוריה, לתעוזה של טרייסי, לנון-קונפורמיזם שלו, לחוצפה ואף לאנוכיות מופרזת. כשטרייסי בן העשרים ואחת מבקש קידום בעבודתו בבית עסק ליבוא קפה הנמר מדבר מגרונו ("הנמר של טרייסי הוא שניהל את השיחה"). וכשמנהלו מנפנף אותו, מתאכזב טרייסי לגלות שהנמר הלך לישון והותיר אותו ללא מענה לשון, והוא לפיכך מטיח בו: "לא חשבתי שתירדם. חשבתי שתגיד משהו הגיוני כשהוא שאל אם אני רוצה לשמור על הג'וב שלי. אתה קורא לעצמך נמר?". כשטרייסי מהין להתחיל עם בחורה יפה הנמר בסביבה. פגישת שני הצעירים עולה יפה, מה גם שטרייסי מזהה שגם לבחורה יש נמר משלה! אך גם כשהוא נענה לחיזוריה של אימהּ של הבחורה הנמר מעורב בתשוקה הלא מרוסנת. הנמר הוא מטפורה, אם כן, מטפורה לחלק חי שבנפש; ליחיד העומד על שלו ולעיתים גולש על גדותיו; לאינדיבידואליות. ולכן הנמר, אצל סרויאן, קשור גם בכך שלגיבור שלו, טרייסי, יש נפש של אמן ונאמר לנו שהוא מבקש לכתוב שירה. העובדה הזו, תלושה למדי בנובלה, מסגירה את תפיסת העולם הרומנטית של הסופר וקשורה הדוקות לעידן בו נכתבה היצירה, שנות החמישים באמריקה. אשוב לזה עוד מעט.

ובכן הנמר הוא מטפורה. אבל צעד מכריע ומבריק בעלילה מתרחש כאשר נמר (או פנתר), אמיתי לגמרי, בורח מגן חיות ניו יורקי וטרייסי נתקל בו באמצע המרדף שמנהלות אחריו הרשויות. הרשויות מבקשות לירות בנמר, שנראה להן מסוכן, אבל טרייסי חס עליו. הוא מזהה את הנמר כנמר שלו, נמרו הותיק. זוהי התגשמות של מטאפורה, כמו שאומרים בחקר הספרות, ריאליזציה של מטפורה, כך אומרים, ליתר דיוק. האם טרייסי משוגע? האם הוא לא מבחין בין הנמר הפנימי לנמר החיצוני? ואולי הוא, הקצת משוגע, הוא הוא דווקא הנורמלי? מי ששומר על אש היחידיות, על כוח הדמיון, מי שלא נכנע למציאות הפרוזאית?

פסיכיאטר אחד, ד"ר פינגיצר, הנבון והמנוסה והמעט תמהוני, סבור שטרייסי הוא משוגע שפוי. כי כל מי שיודע שהוא קצת משוגע, כל מי שיודע שצריך להיות קצת משוגע, הוא הוא השפוי :"'שאלה בפסיכיאטריה, אתה משוגע?'. 'כן, בודאי,' אמר טרייסי. הזקן הסתכל לעבר הדלת. הוא הניח אצבע על שפתיו. 'בשקט', לחש. 'אני משוגע כי פצעו את הנמר', אמר טרייסי. 'אני משוגע כי מלכתחילה כלאו את הנמר בכלוב. אני משוגע כי הביאו אותו לקרקס. אבל אני גם משוגע מלידה.' 'גם אני, אבל אסור להגיד את זה,' אמר ד"ר פינגיצר". ואילו פסיכיאטר נדוש יותר סבור שיש לאשפז את טרייסי, שגישתו של טרייסי מעידה על – שימו לב למונחים! – "שחצנות פסיכוטית ועל בוז לתבונה הקולקטיבית. הנבדק שבוי בבירור בתעתועי דמיון, ומאמין שהוא, באופן אישי, פטור מהחוקים המנחים והמפקחים החלים על שאר החברה. אמונה זו שואבת את כוחה מקשר נמשך עם נמר דמיוני". הקולקטיב נגד היחיד, היחיד השחצן, היחיד שחושב שהוא פטור מחוקי החברה.

סרויאן מוליך את העלילה בחן והחן רב יותר אם לא נזדקק לעל-טבעי לצורך הבנת העלילה עד תומה ונדמה לי שאפשר לפרש את הנובלה גם ללא הזדקקות כזו. מאלף להיוודע עד כמה הנובלה הזו בת זמנה. ביקורת התרבות האמריקאית בשנות החמישים התאפיינה בחרדה כפייתית מפני "חברת ההמונים", בה יאבד היחיד את אופיו הייחודי. ב-1950 ראה אור ספר סוציולוגיה פופולרי שכבר בכותרתו מובע החשש הזה: The Lonely Crowd ("ההמון הבודד"). בתום העשור, בפתח ספר מפורסם אחר, "קץ האידיאולוגיה", טען הסוציולוג דניאל בל, שהתיאוריה הזו בדבר "חברת ההמונים" הייתה אכן מרכזית בעשור שזה עתה תם. את טענתה המרכזית, שבל עצמו חשב שהיא שגויה, תמצת יפה כך: "המהפכות בתחבורה ובתקשורת הביאו את בני האדם למגע קרוב יותר זה עם זה; חלוקת העבודה בחברה הפכה אותם לתלויים יותר זה בזה; רטטים בחלק אחד של החברה משפיעים על כל האחרים. על אף התלות הגוברת הזו, על כל פנים, אינדיבידואלים מנוכרים יותר זה לזה. קשרי הקבוצה הישנים והראשוניים של משפחה וקהילה מקומית נופצו […] האינדיבידואל מאבד מובן קוהרנטי של העצמי".

אבל איננו צריכים בעצם להרחיק אל שדות הסוציולוגיה. באותה עיר ובאותה שנה ראה אור רומן מפורסם נוסף שגם הוא עוסק בסכנה של מחיקת היחיד בחברה הכללית. גם הולדן קולפילד חושש מהזיוף של החיים החברתיים; גם הוא לא רוצה לאבד בבגרותו את האופי שהוא נושא איתו מילדותו; גם הוא מתאשפז בבית חולים פסיכיאטרי.

גם "הנמר של טרייסי" וגם "התפסן בשדה השיפון" הן יצירות רומנטיות ברוחן ושני הרומנים מתאימים ברוחם לבני הנעורים.