פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
זה לא כבר כתבתי כאן על סימנון והנה רואות אור בעברית עוד שתי יצירות של הסופר הפורה הזה, הבלגי הכותב בצרפתית (1903-1989).
ומתוק וטוב לעיניים העבריות שתורגמו היצירות. כי, ראשית, הראשונה שבהן, "החתול", נובלה מ-1967, היא, נדמה לי, יצירת מופת.
זו יצירת מופת נטורליסטית, כלומר כזו הפורשת את החיים מצד הביטנה שלהם, מצידם המחוספס, הדהוי והלא מצודד. אמיל ומרגריט הם זוג פריזאי בני שבעים פלוס הנשוי נישואים שניים ללא ילדים. הם כבר לא מדברים ביניהם ומלאי שנאה זה לזו הם מתקשרים בפתקים בהם מוטחים בלקוניות האשמות הדדיות. אמיל מאשים את מרגריט בהרעלת החתול שהביא עמו לנישואיהם ואילו מרגריט נוטרת לו על אחריותו לגורלו המר של התוכי שלה. כל אחד מהשניים מחזיק מזווה נפרד, נעול במפתח, ובו שמורים לו מזונותיו והם חיים בצוותא חדא כבני פלוגתא, באוקסימורון אנושי.
סימנון לא מזייף לרגע. לא לוחץ על פצעים באופן מעושה על מנת להדהים אותנו בשפלות האנושית אך גם לא ממתיק במלאכותיות. ומדוע זה מהנה כל כך? מדוע פרישה אמינה של יחסים נעדרי אהבה כאלה, של סלידה הדדית וגם של מתח מעמדי (מרגריט באה מבית אמיד שירד מעט מנכסיו ואילו אמיל ממוצא צנוע יותר), הצגת דמויות נעדרות סקס אפיל, מדוע כל זה כל כך טוב?
כשהנטורליזם (שנדמה שהספרות הצרפתית מתמחה בו, מבלזק, עבור לפלובר, זולא, מופסן ועד זמננו; אין ברובה, לפחות במאה ה-19, את הסנטימנטליות והנוצריות הבריטית, או את התהומיות הפסיכולוגית הרוסית, שמעניקה "גובה" לנומך הנטורליסטי) אותנטי הוא יוצר רווחה מיוחדת בסוגה בנפש. כן, אלה הם חיי אדם! ללא אשליות ויומרות! האדם הוא (גם) יצור אנוכי, קטנוני, מגוחך, עלוב ומרושע. איזו הקלה זו להפסיק להעמיד פנים! אמנם בתולדות הספרות העברית מצוי לקח נפלא על מגבלותיו של הנטורליזם. את הקריירה של יהושע קנז (1937-2020), מבכירי סופרינו, אפשר לשרטט בצורת פרבולה. ראשיתה נטורליזם וסופה נטורליזם. נטורליזם משובח לרוב. נטורליזם המושפע, יש לשער, גם מסימנון (שכמה מספריו גם תרגם קנז). אבל לשיאו, שיא הפרבולה, הגיע קנז ב"מומנט מוזיקלי" (1980) וב"התגנבות יחידים" (1986), באמצעה של הקריירה שלו. וזאת בדיוק משום שחרג מהנטורליזם, הוסיף עליו גיבורים בעלי יכולת התבוננות עצמית ובעלי אידיאלים, או עסק בדמות המתבונן על המציאות הנטורליסטית, בדמות האמן. כך נוספה עוד קומה לנומך הנטורליסטי. כי אכן הוא אינו כל האדם.
ובחזרה לסימנון. מה שעוד הופך את הנטורליזם שלו לחזק כל כך היא שבאופן מקורי ביותר הוא פורץ כאן ממנו. המוקד של הנובלה, הרגע הדרמטי ביותר, שאותו לא אחשוף, חושף בעצמו חלק לא צפוי באישיותם וביחסיהם של גיבוריה. גם יחסים רעילים מכילים רגעים של יופי ורגש. ואפרופו "רעילים", שם התואר שעושה כֹה חיל בזמננו. חלק מההנאה הגדולה לקרוא בסימנון הוא היעדר הקיטש האופייני לתרבות זמננו. אין אצלו רעים וטובים, חזקים וחלשים, גדולים מול קטנים. ישנם כל אותם מישורי שדות נרחבים של התנסות אנושית שהתרבות המוסרנית של ימינו זונחת לטובת ההרים על שפת התהומות.
ב"בבל" תרגמו גם ממואר קצר של סימנון על אימו שנכתב ב-1974, כבר אחרי מותה בגיל מופלג. הממואר לא מופתי אבל מעניין מאד, ומעניין מאד בייחוד לקריאה בסמיכות ל"החתול". ועל שום מה? קודם כל מתגלה לנו מהיכן שאב סימנון את הרעיון על בני זוג שמתקשרים רק באמצעות פתקים ואינם חולקים אפילו מזווה משותף! מסתבר שאימו ובעלה השני (לא אביו של סימנון) נהגו כך. אבל הקשר של הממואר ל"החתול" מהותי יותר. ניתן ללמוד ממנו על שורשי הנטורליזם והיעדר הרגשנות של סימנון. "מעולם לא אהבנו זה את זו בחייך", כותב סימנון לאחר מות אמו, "את יודעת זאת היטב. שנינו העמדנו פנים". כשסימנון בא לערש הדווי של אמו אומרת לו אמו "למה באת, ז'ורז'?". אבל, שימו לב, לא מדובר כאן במלודרמה זולה של בן ואם מתנכרים. סימנון דאג לאמו בימי חייה אך אמו מצדה דחתה כל עזרה ופעם אף החזירה לסימנון במקובץ את הכסף ששלח לה לתמיכה. האם הייתה אישה קשה וכך גם בנה וכך גם יחסיהם. אבל סימנון מנסה באמפטיה גדולה להבין את אמו. הוא בוחן את השפעות ירידתה של משפחתה האמידה מנכסיה ומותו של אביה בילדותה, עובדות שצרבו בה גאווה ורצון לא להיות תלויה באיש, את מאבקה הסמוי עם הטירוף שעבר בתורשת המשפחה וכן את יחסיה עם אביו של סימנון ועם ילדיה. יש פאתוס מיוחד, לא שגרתי, מגומגם מעט לוגית אבל מובן רגשית, בהארה ביחס לאמו שמגיע אליה סימנון לקראת סוף הממואר: "המשכתי לנסות להבין אותך. והבנתי שכל חייך, היית טובה. לא בהכרח לאחרים, אבל טובה לעצמך, טובה עמוק בתוכך. נאבקת להשיג את המטרה שהילדה הקטנה בת החמש הציבה לעצמה. חשקת שיניים. אבל היית חייבת, תמיד היית חייבת להיות טובה, להרגיש שאת טובה. ולכן, אמי, העברת את חייך בהקרבה עצמית".
מבקר חופשי 