מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

קראתי בעניין את הספר הזה למרות שהוא סובל מבעיות צורניות וצורניות-הגותיות משמעותיות. הרומן עוקב אחרי שתי דמויות, גידי ויואש, הנפגשים לראשונה בראשית שנות התשעים בישיבת הסדר, מעט לפני גיוסם לצבא. גידי הוא צעיר מוכשר, שאפתן ולא עניו, המבקש לפלס לו דרך למדנית-דתית עצמאית ונועזת, ואילו יואש, הצנוע בכישרונותיו ובשאיפותיו, יתום מאמו וביחסים עכורים עם אביו, מתרשם מגידי ומעט נרתע ממנו. העלילה מתמקדת בנקודות משמעותיות בחייהם בעשרים השנים שלאחר המפגש הראשוני ביניהם, כשלפרקים השניים נפגשים, לרוב באקראי: בצבא, בהתנחלות, באזכרה למכר משותף שנפל במלחמת לבנון השנייה. יואש נישא והתגרש ואילו גידי המשיך לחפש ולחפש את מקומו בעולם, מסתכן בקריסה תחת למדנותו, שאפתנותו וכמיהותיו הרוחניות והאחרות. בתוך כך חוצה פירר צמתים מרכזיים, צמתי מעשה ומחשבה, בהתפתחות הציונות הדתית בכלל והשכבה התורנית-אינטלקטואלית שלה (לאו דווקא ה"חרד"לית") בפרט: אוסלו, רצח רבין, תורת הרב קוק, המרכזיות של השירות בצבא, הנהייה (לפי הרומן היא תגובה רוחנית לרצח רבין) אחר תורות חסידיות, כניסת ה"ניו אייג'" לאגפים של הציונות הדתית, לעיתים בלוויית הקצנה פוליטית ("נערי הגבעות"), ההתברגנות של בחורי ישיבה לשעבר, היחס ללימודי היהדות באקדמיה ועוד.

עשרים עמודי הפתיחה נראים לי החזקים ביותר ברומן. הם מספרים על טיול של בני עקיבא בסוף שנות השמונים כשגידי עודו נער. פירר משרטט בבהירות את שני מוקדי המשיכה השונים של קבוצת הנערים והנערות שיוצאת לטיול בדרום הארץ. מעגל אחד מתקבץ סביב שייקה הגברי: "לשייקה היתה בלורית כהה ומתולתלת שנפלה על מצחו, והוא לבש חולצת תנועה פתוחה, שחשפה חזה שעיר. לרגליו נעל נעלי פלדיום גבוהות. הוא נראה גזעי. כמו איזה קיבוצניק או מפקד מחלקה בפלמ"ח". מולו ניצב מוקד משיכה שני, נריה, המלווה נושא הנשק, שהינו תלמיד ישיבת מרכז הרב. כששייקה מדבר על מאיר הר ציון, נריה, הכריזמטי אף הוא בדרכו, מדבר על שירה ועל הרב קוק, על כך שיש למצוא את הקדושה הנסתרת בכל דבר, בטבע או בהגות ובשירה, גם של חילונים, על כך ש"הרב אומר שבכל רעיון, בכל מחשבה ובכל רגש יש ניצוצות חבויים של אור, ניצוצות חבויים של קדושה ושל יופי". למעשה ישנו עוד מוקד משיכה שמתאר פירר, אך הוא חיצוני לקבוצת הנערים. זוהי התרבות הכללית הליברלית, האינדיבידואלית והמתירנית שאופפת את נערי הציונות הדתית ומופיעה כאן בקולו של הזמר אדם השר על "נערות עומדות בפתח בעיני ניאון" ועל "עיר קורצת, עיר נוצצת"; או שלמה ארצי ששר על "חום יולי אוגוסט" ואחד מהנערים "צעק ספק בצחוק ספק ברצינות, זה שיר שמאלני!". ובתווך של שלושת המגנטים האלה, שעליהם יש להוסיף בעצם את מגנט הנעורים הדופקים בעוז מתוך מעבה הגוף, מצוי גידי, הנמשך אל תמי היפה, אבל חושש שהיא לא מתעניינת בו. ומחליט לצעוד לבדו, בדרך משלו, לא עם הלוחמים והפטריוטים, לא עם הקוקניקים המאתרים קדושה בכל מקום, גם לא עם החילונים. הוא יפעל לבדו, "גיבור בודד, קשוח, חסר רחמים".

הפתיחה הזו חזקה לגופה וחזקה משום שהיא מבארת את המהלך של הרומן כולו, כשצמד גיבוריו מצויים בתוך תוכה של הציונות הדתית אך גם מעט מהצד, אנשי שוליים בדרך המלך.

ניתן לראות ב"כחיות נוהמות ביער" ספר משלים לספרו של אריאל הורוביץ (לא הזמר) שראה אור השנה, "עורך צללים". במוקד ספרו של הורוביץ גם כן אינטלקטואל שקשור לציונות הדתית, אבל במקרה שלו מדובר בטפסן חברתי מהצד הליברלי של המגזר (שלטעמי עתיד הישראליות, לכאן או לכאן, לא פחות, כרוך בכיוונים הפוליטיים-תרבותיים שיתפתחו בו), ואילו פירר מתמקד בצללן תהומות מטפיזיים ונפשיים מהצד התורני שלו.

הדמויות של פירר נוגעות יותר מהדמות הראשית של הורוביץ, אבל ספרו כתוב במיומנות ספרותית פחותה. ניתן לראות זאת באופן הלא מספיק מנומק בו עובר הסופר לסירוגין מסיפור בגוף ראשון לגוף שלישי. אבל אולי עיקר היעדר המיומנות הצורנית טמון בהיעדר הכרעה רעיונית בסוגייה שהיא מרכזית בעיניי להבנת תרבות זמננו, לא פחות. הפתיחה המעניינת שהצגתי לעיל מעניקה לכאורה מפתח להבנת גידי והמפתח הזה הינו מפתח פסיכולוגי. פגיעה נרקיסיסטית (הסירוב של תמי; המִִשניות של גידי לעומת שייקה ונריה הכריזמטיים) היא זו שמניעה את גידי בחיפושיו הרוחניים. ואכן עמדה רווחת בעבר הקרוב שלנו, הניאו-ליברלי והפוסט-מודרני, ראתה בכל חיפוש "רוחני" מסווה למשבר אישי ופסיכולוגי "נמוך". כך, למשל, יצירה מרשימה כמו "החיים כמשל" נטתה להתפרש כיצירה שמבטאת את הנרקיסיזם של הכותב (שאכן דומיננטי בה). בזמננו, הגישה החשדנית הפסיכולוגיסטית מעט התמתנה. כך או כך, חסרה הייתה לי בספר עמדה ברורה של המחבר המובלע בסוגייה הזו וכך תחושה, חשובה לקורא, שהסופר שולט בסיפורו. מצד אחד, כאמור, ניתן לנו המפתח הפסיכולוגי להבנת גידי. אך מצד שני, הפרישה הנרחבת של החיפושים הרוחניים של הגיבורים מעידה אולי על תפיסה אחרת, לא רדוקטיבית, מה גם שההסבר הפסיכולוגיסטי שומט את הקרקע מתחת לרומן.

בקיצור, רומן לא מהוקצע אך מעניין.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

ישנן כמה הפתעות בקריאה בספר המפורסם הזה, שראה אור בונציה ב-1653 וסיפר את קורות מרד חמלניצקי האוקראיני בשלטון הפולני, מרד שלווה בפרעות חסרות תקדים ביהודי אוקראינה, בהן נרצחו באכזריות עשרות אלפים.

ההפתעה הראשונה הינה ההתכוונות ההיסטוריוגרפית הרצינית. המחבר, תלמיד חכם צעיר, בעצמו פליט מעיירות אוקראינה, אינו כותב קינה ולא צידוק הדין, הוא מבקש לספר דברים כהווייתם. הוא אמנם סבור שהטבח ביהודים הוא גזירה משמיים, נבואה תנ"כית שנתגשמה, או דוגמה לכך שצדיקי הדור (כאן יהדות פולין כמכלול) מכפרים על הדור. אבל הרצאת האירועים היא על דרך הטבע והמחבר טורח על הסברים וביאורים כלכליים, פוליטיים וצבאיים, לאירועים ולמעשים, כהיסטוריון שפועל במסורת הגדולה של תוקידידס. למשל, הוא מסביר לקוראיו מי הם המורדים, אותם לוחמים אוקראינים שהכתר הפולני נזקק להם: "ועם היונים [האוקראינים] היו הולכים ודלים והיו נבזים ושפלים והיו לעבדים ולשפחות לעם פולין וליהודים להבדיל. רק גיבורי החיל שהיו בהם לקחם לו המלך לאנשי מלחמה […] ושמם קוזקין".

הבאתי את הציטוט הזה גם כי הוא מבטא סגולה יקרת ערך נוספת של הספר הזה: אי הסבת פניו מהאחריות המסוימת של היהודים לגורלם (אחריות מסוימת, לא חלילה אשְמה!). היהודים היו בעלי בריתם של הפולנים השולטים, לעיתים ניהלו את אחוזותיהם ועסקיהם, וגם מסיבה זו פנתה הרצחנות האוקראינית נגדם. כמה פעמים לאורך הספר מצוינת הסיבה הזו. למשל: "ושם היה מושל ופקיד על העיר הנ"ל יהודי אחד ושמו זכריה סבילנקי, שהיה שוכר [=חוכר] העיר הנ"ל מן השר הנ"ל – כדרך כל היהודים שבמדינת רוסיא [הכוונה כאן לחבלי ארץ באוקראינה], היו שרים ומושלים בכל מקומות רוסיא אשר מזה נמשכה הגזרה הרעה שנתקנאו בחשיבות היהודים".

הפתעה שנייה, מסדר אחר, היא העברית החיה ולפרקים אפילו הממזרית של הטקסט. קודם כל היא בהירה כמעט לחלוטין לקורא מודרני. שנית, היא משובצת בהמצאות ואף בשנינות. למשל, כשהנובר מתאר כישלון דיכוי מרד אוקראיני שקדם למרד חמלניצקי, הוא חותם אותו בביטוי "ויצא העגל הזה". השימוש בביטוי שבו מצטדק אהרון הכהן על יצירת עגל הזהב הוא בעל גוון קומי-סאטירי דק, לא בטוח שלא מכוון, כלפי חמיל או חמליצקי, כפי שמכונה הצורר ("בלשון רוסיא ובלשון פולין" בהתאמה). גם בשינוי הנוסח המקראי הבא יש שנינות דווּיה: "קהילה גדולה וחשובה לאלוהים, של חכמים וסופרים, מלאתי משפט, צדק ילין בה ועתה – נרצחים". סאטירה מרה-דקה מצויה גם בטרוניה כלפי האטיות הפולנית: "והם היו מאספין לאט לאט, כדרך מלכות פולין כשהולכים למלחמה המה הולכים במתון רב ולא בזריזות. להפך הם הקדרים [שבטים טטארים מוסלמיים, שהתפרנסו משוד וביזה] והיונים, שהולכים בזריזות ולא בעצלות". להנובר יש חוש לגרוטסקיות והוא מתאר זוועות בסיועו: "ובק"ק [קהילת קודש] קרמניץ לקח צורר אחד סכין של שחיטה ושחט כמה מאות ילדים מילדי העברים ושאל לחברו אם זה כשר או טרפה, ואמר: זה טרפה, והשליך לכלבים". או כשהוא מספר על יהודים שביקשו שירצחו אותם בבית הקברות, "בית החיים", על מנת להקל על הבאתם לקבורה. והנה שתי דוגמאות לניסוחים עבריים מעניינים של הנובר. "פשר" הינו הסכם פשרה. "שלא יתוכו להם" הכוונה שלא יסגרו עליהם ואותם בתווך.

הפתעה שלישית היא שישנם כאן כמה תיאורים של התגוננות יהודית. ביאליק קרא ל"בעיר ההריגה" "משא נמירוב", נדמה לי מפחד הצנזורה הצארית ועל שם העיר נמירוב שיהודיה נשחטו כפי שמתואר כאן (כביכול הוא כתב קינה על אירוע היסטורי). אבל למרות ש"יְוֵן מצולה" משופע בתיאורי זוועה של יהודים נרצחים באכזריות (שמהם אכן הושפע ביאליק), בצד דיווחים על מעשי אונס, המרת דת בכפייה ומוות על קידוש השם, הרי שלא רק שאין, כצפוי, בספר את המגמה הביאליקית לעורר את היהודים להגן על עצמם (ואת התפלצותו מכך שלא עשו זאת), אלא שהנובר, בדרך אגב, מעיר כמה פעמים על יהודים לוחמים: "וחמושים עלו בני ישראל בכל מיני כלי זין". נכון הוא שמסופר כאן גם כיצד בגדו בקהילת טולטשין הפולנים ביהודים ואלה אספו מהיהודים את נשקם ומסרו אותם ביד האוקראינים, בעוד רב הקהילה מפציר בבני קהילתו לא להתעמת פיזית עם הפולנים: "אנחנו בגלות בין העמים, אם תשלחו יד בשרים ושמעו כל מלכי אדום וינקמו נקמתם מכל אחינו שבגולה חלילה".

הקריאה בטקסט הזה מרתקת ומזעזעת. נחמה אחת בולטת מצאתי בו. אל הקוזקים האוקראינים הצטרפו טטרים מוסלמים (המכונים כאן בכינוי המקראי "קֵדָרים"). הברית ביניהם איפשרה את הצלחת המרד. והנה, מספר הנובר, שכשעמדה לפני הקהילות אפשרות לבחור ביד מי ליפול, העדיפו היהודים ליפול ביד המוסלמים. האוקראינים ירצחו אותם או יאלצו אותם להמיר את דתם ואילו הקדרים יאפשרו ליהודי תורכיה לפדות אותם. "כי ידענו, אחינו בית ישראל שבקונסטנטינא [=איסטנבול] ושבשאר קהילות תורקיא רחמנים גדולים הם". וכך היה. ישראל השנייה פדתה את שבויי ישראל הראשונה, או ההיפך, ו"השם ישלם להם גמולם הטוב שגמלו לאחינו בית ישראל וישמרם מכל צרה עד ביאת הגואל".

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

זה לא כבר כתבתי כאן על סימנון והנה רואות אור בעברית עוד שתי יצירות של הסופר הפורה הזה, הבלגי הכותב בצרפתית (1903-1989).

ומתוק וטוב לעיניים העבריות שתורגמו היצירות. כי, ראשית, הראשונה שבהן, "החתול", נובלה מ-1967, היא, נדמה לי, יצירת מופת.

זו יצירת מופת נטורליסטית, כלומר כזו הפורשת את החיים מצד הביטנה שלהם, מצידם המחוספס, הדהוי והלא מצודד. אמיל ומרגריט הם זוג פריזאי בני שבעים פלוס הנשוי נישואים שניים ללא ילדים. הם כבר לא מדברים ביניהם ומלאי שנאה זה לזו הם מתקשרים בפתקים בהם מוטחים בלקוניות האשמות הדדיות. אמיל מאשים את מרגריט בהרעלת החתול שהביא עמו לנישואיהם ואילו מרגריט נוטרת לו על אחריותו לגורלו המר של התוכי שלה. כל אחד מהשניים מחזיק מזווה נפרד, נעול במפתח, ובו שמורים לו מזונותיו והם חיים בצוותא חדא כבני פלוגתא, באוקסימורון אנושי.

סימנון לא מזייף לרגע. לא לוחץ על פצעים באופן מעושה על מנת להדהים אותנו בשפלות האנושית אך גם לא ממתיק במלאכותיות. ומדוע זה מהנה כל כך? מדוע פרישה אמינה של יחסים נעדרי אהבה כאלה, של סלידה הדדית וגם של מתח מעמדי (מרגריט באה מבית אמיד שירד מעט מנכסיו ואילו אמיל ממוצא צנוע יותר), הצגת דמויות נעדרות סקס אפיל, מדוע כל זה כל כך טוב?

כשהנטורליזם (שנדמה שהספרות הצרפתית מתמחה בו, מבלזק, עבור לפלובר, זולא, מופסן ועד זמננו; אין ברובה, לפחות במאה ה-19, את הסנטימנטליות והנוצריות הבריטית, או את התהומיות הפסיכולוגית הרוסית, שמעניקה "גובה" לנומך הנטורליסטי) אותנטי הוא יוצר רווחה מיוחדת בסוגה בנפש. כן, אלה הם חיי אדם! ללא אשליות ויומרות! האדם הוא (גם) יצור אנוכי, קטנוני, מגוחך, עלוב ומרושע. איזו הקלה זו להפסיק להעמיד פנים! אמנם בתולדות הספרות העברית מצוי לקח נפלא על מגבלותיו של הנטורליזם. את הקריירה של יהושע קנז (1937-2020), מבכירי סופרינו, אפשר לשרטט בצורת פרבולה. ראשיתה נטורליזם וסופה נטורליזם. נטורליזם משובח לרוב. נטורליזם המושפע, יש לשער, גם מסימנון (שכמה מספריו גם תרגם קנז). אבל לשיאו, שיא הפרבולה, הגיע קנז ב"מומנט מוזיקלי" (1980) וב"התגנבות יחידים" (1986), באמצעה של הקריירה שלו. וזאת בדיוק משום שחרג מהנטורליזם, הוסיף עליו גיבורים בעלי יכולת התבוננות עצמית ובעלי אידיאלים, או עסק בדמות המתבונן על המציאות הנטורליסטית, בדמות האמן. כך נוספה עוד קומה לנומך הנטורליסטי. כי אכן הוא אינו כל האדם.

ובחזרה לסימנון. מה שעוד הופך את הנטורליזם שלו לחזק כל כך היא שבאופן מקורי ביותר הוא פורץ כאן ממנו. המוקד של הנובלה, הרגע הדרמטי ביותר, שאותו לא אחשוף, חושף בעצמו חלק לא צפוי באישיותם וביחסיהם של גיבוריה. גם יחסים רעילים מכילים רגעים של יופי ורגש. ואפרופו "רעילים", שם התואר שעושה כֹה חיל בזמננו. חלק מההנאה הגדולה לקרוא בסימנון הוא היעדר הקיטש האופייני לתרבות זמננו. אין אצלו רעים וטובים, חזקים וחלשים, גדולים מול קטנים. ישנם כל אותם מישורי שדות נרחבים של התנסות אנושית שהתרבות המוסרנית של ימינו זונחת לטובת ההרים על שפת התהומות.

ב"בבל" תרגמו גם ממואר קצר של סימנון על אימו שנכתב ב-1974, כבר אחרי מותה בגיל מופלג. הממואר לא מופתי אבל מעניין מאד, ומעניין מאד בייחוד לקריאה בסמיכות ל"החתול". ועל שום מה? קודם כל מתגלה לנו מהיכן שאב סימנון את הרעיון על בני זוג שמתקשרים רק באמצעות פתקים ואינם חולקים אפילו מזווה משותף! מסתבר שאימו ובעלה השני (לא אביו של סימנון) נהגו כך. אבל הקשר של הממואר ל"החתול" מהותי יותר. ניתן ללמוד ממנו על שורשי הנטורליזם והיעדר הרגשנות של סימנון. "מעולם לא אהבנו זה את זו בחייך", כותב סימנון לאחר מות אמו, "את יודעת זאת היטב. שנינו העמדנו פנים". כשסימנון בא לערש הדווי של אמו אומרת לו אמו "למה באת, ז'ורז'?". אבל, שימו לב, לא מדובר כאן במלודרמה זולה של בן ואם מתנכרים. סימנון דאג לאמו בימי חייה אך אמו מצדה דחתה כל עזרה ופעם אף החזירה לסימנון במקובץ את הכסף ששלח לה לתמיכה. האם הייתה אישה קשה וכך גם בנה וכך גם יחסיהם. אבל סימנון מנסה באמפטיה גדולה להבין את אמו. הוא בוחן את השפעות ירידתה של משפחתה האמידה מנכסיה ומותו של אביה בילדותה, עובדות שצרבו בה גאווה ורצון לא להיות תלויה באיש, את מאבקה הסמוי עם הטירוף שעבר בתורשת המשפחה וכן את יחסיה עם אביו של סימנון ועם ילדיה. יש פאתוס מיוחד, לא שגרתי, מגומגם מעט לוגית אבל מובן רגשית, בהארה ביחס לאמו שמגיע אליה סימנון לקראת סוף הממואר: "המשכתי לנסות להבין אותך. והבנתי שכל חייך, היית טובה. לא בהכרח לאחרים, אבל טובה לעצמך, טובה עמוק בתוכך. נאבקת להשיג את המטרה שהילדה הקטנה בת החמש הציבה לעצמה. חשקת שיניים. אבל היית חייבת, תמיד היית חייבת להיות טובה, להרגיש שאת טובה. ולכן, אמי, העברת את חייך בהקרבה עצמית".

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

יש ספרים שמושתתים על איזה רעיון מבריק, מקורי, מפתיע. אך, לרוב, רומן – אותו מֶשֶך סיפורי בשרני בין כמה עשרות אלפי מילים לפחות – לא יכול להישען על רעיון אחד. ואם הוא נשען עליו בלבד, תחושת הקורא היא שמדובר לא ב"רעיון" כי אם בגימיק גרוּם.

"רווח של חמש" נשען על הברקה, הברקה שנולדה מתוך כאב חיינו בארץ נשוּבת המלחמות, כאב אם על בנה יחידה אשר אהבה, שאותו אינה רוצה להוליך בעתיד אל ארץ המוריה, לעקידתו. בעקבות מבצע "צוק איתן", מבינה נתי, נשואה ואם לשלושה, מזכירה ביישוב פסטורלי בצפון, שבנה בכורה עידו, בן השש עשרה, צפוי מן הסתם בשירותו הצבאי להילחם בעזה. זאת משום שניתן להבחין בדפוס של "סבבים" בעימות הזה. ומה אם, חולף בראשה של נתי רעיון, תזרז את פריצת ה"סבב" הבא כך שיקדים את גיוסו של בנה? "הם ילכו ליחידות קרביות ואנחנו לא נצליח לשכנע אותם שלא כי חינכנו אותם שזה מה שצריך לעשות, אבל אנחנו יכולות לדאוג שהשירות שלהם יהיה ברווח [שבין הסבבים]. שהמלחמה הבאה, או המבצע, כמו שקוראים לזה עכשיו, יתחיל ויסתיים לפני שהם יתגייסו". מבחינה מוסרית, חושבת נתי, ניתן להצדיק איכשהו מעשה כזה כי הרי בין כה וכה ייהרגו מספר דומה של חיילים. אז מדוע שאֵם לא תנסה לגונן על בנה? ישנה כאן הברקה מסוימת וישנו כאן פתח ללבטים מעין אלה של המחזה "אנטיגונה", על הנאמנות לעם ולממלכה לעומת הנאמנות המשפחתית.

אך האם זה מספיק לרומן שלם?

לפני שאנסה לענות על כך אמנה עוד כמה היבטים של ועל הרומן. הרומן כתוב בשפה דיבורית מאד, בגוף ראשון של נתי, כשהיא פונה כביכול אל הבן עידו (שאולי יקרא את הדברים בעתיד), מסבירה את עצמה. סוגיית האמינות כאן גם היא חשובה. והיא נחלקת לכמה חלקים. האם הדרך בה בחרה נתי לזרז את פרוץ הסבב הבא ישימה מבחינה טכנית? ואם היא ישימה מבחינה טכנית האם היא גם סבירה מבחינת התוצאה שנתי מקווה לה? ואם התוצאה סבירה (או יכולה להיראות סבירה לאישה כמו נתי) האם סביר שנתי תגבר על עכבות מוסריות ורגשיות שכרוכות בה? על סוגיית האמינות הטכנית גוברת כהן צדק בתיאור ריאליסטי מפורט של ההכנות והעבודות שעמלה עליהן נתי לצורכי תוכניתה. התיאור מפורט מדי, לטעמי, מייגע, ואולי מסגיר את התחושה שלה שהאמינות בשאר האגפים (דהיינו שאישה כמו נתי תאמין באמת שהמעשה שלה יפעל לשינוי המדיניות הישראלית ושהיא תגבר על עכבותיה המוסריות ופחדיה) רעועה, ולכן יש לפצות על כך בהדגשה יתרה של ההיתכנות הטכנית. האמינות קורסת לגמרי בהתרחשות שבסופו של הרומן שאימנע מלחשוף אותו כדי לא לקלקל לקוראים. רגע מעניין ורלוונטי מאד נגלה לפתע באמצע הרומן, כשנתי מהרהרת בהבדלים בינה, אישה חילונית, לציונים דתיים ביחס לסוגיית סכנות המלחמה, וזאת כשהיא חושבת על קהל היעד שעליו נועד להשפיע המעשה שלה: "הדתיים אוהבים את הארץ ממקום אחר. לא יותר, אל תטעה. אולי הם חושבים שהם אוהבים אותה יותר אבל הם לא, פשוט, יש כל מיני סוגים של אהבות, והן אחרות […] כן, אוהבים ממקום אחר. אז יש את המקום האחר הזה, שבחיים אני לא אבין מהו כי אני לא מבינה את כל מה שקשור לזכות אבות, ויש את העניין, שיש להם הסבר לכל דבר, ללמה הדברים קורים, וזה לא טוב לי, יכולת קבלה […] אני צריכה ישראלים רגילים". ההקרבה הלא פרופורציונלית של בני הציונות הדתית במלחמה האחרונה תהיה, להערכתי, בעלת תוצאות מרחיקות לכת על החברה הישראלית ועל המגזר כאחד, חלקן לא בהכרח צפויות (יש לזכור ש"שיח לוחמים" נוצר בקרב קיבוצניקים חילונים בעקבות מלחמת ששת הימים אחרי שרבע מהנופלים במלחמה ההיא היו בני קיבוצים, הרבה מעבר לשיעורם באוכלוסייה). גם הביטוי "ישראלים רגילים" מעניין ולא מובן מאליו. אבל הנושא לא מפותח כאן, זה אינו הנושא של הכותבת.

אז הבה נחזור על השאלה: האם יש בשר שנרקם על גב הרעיון המבריק אך הגרום שיש כאן או שהרעיון ניצב לבדו בעצם לובנו ברומן הזה? ואם כן, האם הגימיק מספיק? התשובה המיידית היא שהרעיון אכן ניצב חשוף לבדו. לקראת אמצע הרומן, הרומן מעט נפתח, יוצא מעט למרחב, כאשר הסופרת מעבה מעט את הרומן בתיאור היחסים שבין האם לבן ואף מעט שבמעט בתיאור האב; בתיאור הגישות השונות של השלושה לקראת הגיוס הקרֵב; בתיאור החשדות של הבן באימו. יש גם עיבוי מלאכותי ולא מוצלח בעלילת משנה על נער בן המושב שעוזר לאם בעבודות כפיים במזכירות המושב והיא חוששת שיגלה את תוכניותיה. אך ככלל הרומן נשען על הרעיון בלבד.

ובכל זאת איני מצליח לומר בפה מלא שהספר כשל. כי איכשהו, למרות צנימותו הגימיקית, למרות הבעיות באמינות, למרות שאין בו יופי לשוני או עמקות רעיונית, יש בספר "משהו". וה"משהו" הזה אינו פחות מגילום אותנטי ועז של אהבת אם פראית שמשתלהבת ברוחות הסערה של המציאות הישראלית הנוכחית.