ב-1947 פרסם הסופר הצעיר בן ה-26 משה שמיר סיפור קצר ומבריק בן תשעה עמודים בסך הכול. הסיפור נקרא "על סוסו בשבת" והוא עוסק בתנא ששנה ופירש, אלישע בן אבויה, "אחֵר" בפי חז"ל. הסיפור הזה נחשב לאחד מסיפוריו הקצרים הטובים של שמיר, ואולי ניתן להתייחס אליו כאחד הסיפורים הקצרים הטובים שיש לנו בעברית.
כל כולו של הסיפור הוא תיאור ביקורו המתריס של בן אבויה, הרכוב על סוסו בשבת (כלומר מחלל שבת), ברובע היהודים בטבריה; פגישתו עם ר' מאיר, תלמידו לפנים; הליכתם בצוותא ושיחתם; ואז חזרתם לבית המדרש, שם פוגש בן אבויה בכמה "תינוקות", כלומר ילדים, הפוסקים את פסוקם בפניו, ופסוקם זה כמו נועד לאוזניו ומבשר לו שלא יוכל לחזור בתשובה כי אין מקבלים אותו.
כדי להבין את תורף החידוש של שמיר, ואת הסיבה שהסיפור הזה מרשים כל כך, צריך לבדוק מה הוסיף שמיר מדעתו על מה שחז"ל מספרים לנו על בן אבויה. ניכר וסביר שהמקורות שעמדו לנוכח עיני שמיר הם עמ' קפ"ז עד קפ"ט בחלק א' של "ספר האגדה", שם קיבצו ביאליק ורבניצקי את האזכורים הבולטים בחז"ל לחיי אלישע בן אבויה.
ואכן, מצויה שם הרכיבה על הסוס בשבת לטבריה; כך גם הפגישה עם ר' מאיר והשיחה ביניהם שבה מפציר ר' מאיר בבן אבויה לחזור בתשובה ("חזור בך"); מצויות שם הסיבות (המובאות גם בסיפור המודרני) ליציאתו של בן אבויה "לתרבות רעה". אלישע היה עד לכך שאדם שמילא אחר מצוות שילוח הקן, שלמקיימה מובטחת בתורה אריכות ימים, מת מהכשת נחש – ואילו אדם אחר טיפס על העץ ולא מילא את המצווה האמורה, ועוד טיפס בשבת (וגם בכך יש חילול שבת), אך שרד (חז"ל מתרצים בדוחק שאריכות הימים המובטחת היא בעולם הבא). סיבה נוספת ל"יציאה לתרבות רעה" היא התוודעותו של "אחר" לסופו של אחד מ"הרוגי מלכות" – אותם חכמים שהוצאו להורג בידי הרומאים בעקבות מרד בר כוכבא: "ראה לשונו של חוצפית המתורגמן נגררת בפי חזיר, אמר: פה שהפיק מרגליות ילחך עפר! יצא וחטא"; אפילו התינוקות המבשרים לבן אבויה שאין תקווה אף אם ישוב בתשובה מצויים אצל חז"ל.
אם כן, מה הוסיף משה שמיר?
הטענה שלי במאמר זה היא שהתוספת שהוסיף שמיר עקרונית, והיא אינה מתמצה בעיבוד המקורות באמצעים ספרותיים ודחיסתם לנרטיב הדוק.
כלומר, שמיר בהחלט עושה גם זאת. הוא, למשל, מאפיין את אלישע בן אבויה כמי שנמצא בתווך, בין שתי החברות, היהודית והלא יהודית, באמצעות בגדיו ("גלוי ראש היה, כדרך האלופים, ועליו גלימת-משי להבדיל מטליתם של אֶחיו כרגיל, אולם תחתיה עדיין היה שרוי במלבושים ישנים שלו. סנדלים כסנדליו מוצא היית בפרוזדורו של כל בית-מדרש, והוא הדין בפוזמקותיו") – אמצעי המחשה "ספרותי" שלא מצוי במקורות. שמיר גם מהדק הדֵק היטב את הנרטיב על ידי יצירת התפתחות ברורה בסיפור: בתחילתו של הסיפור אלישע בן אבויה מעוניין להתחכך ביהודי טבריה כי הוא מעדיף להיות שנוא על פני היותו נשכח: "עד שהם צוהבים בו ומטיחים כנגדו קללות ומרבים בו לשון רעה – הוא חי-וקיים". ואילו לקראת סוף הסיפור משתנה דעתו: "שעה שעלה ובא לכאן מן העיר אמר לנפשו, והוא מחלל את השבת: אהיה שנוא בלבד שאהיה קיים. עכשיו, שהוא דורך אסקופה של בית-מדרשו של ר' מאיר התנחם ואמר: איני קיים – ובלבד שלא אהיה שנוא".
חידושו העיקרי של שמיר גם לא מצוי ב"מדרש" המלבב שיצר הסופר על מנת ללכד את שתי הסיבות שהובאו בחז"ל לכפירתו של בן אבויה (המעשה בשילוח הקן ורצח חוצפית המתורגמן): "ראו עיני עשרת-הרוגי-מלכות. והוא [ קרי הקב"ה] עצמו, כלום הוא מטריח עצמו עם האֵם ועל הבנים? מאיר בני… הוא עצמו, כביכול…" (ההדגשה במקור, וכן להלן). בן אבויה מתרעם על כך שהקב"ה, שציווה מצווה המביעה חמלה ביחס לאם בעלת הכנף החסה על בניה (כפי שמפורש טעם המצווה בפי חלק מהמפרשים) – אינו חס על בניו שלו, על עמו. וביד אמן הוסיף שמיר כאן את היחס האבהי של בן אבויה לתלמידו, הוא מאיר "בנו", ואת המחנק שפוקד לפתע את גרונו של בן אבויה לזכר אי-חמלת הקב"ה על בניו, מחנק שאנו עדים לו בעקיפין מעודנים בלי שצוין ותואר במפורש שבן אבויה נתון בסערת רגשות חונקי-גרון כאלה.
התוספת החשובה של שמיר בסיפורו על חז"ל אינה מצויה גם בכך שהעניק עולם פנימי, פסיכולוגי, לאלישע – מעשה שהוא אכן חידוש גדול של הפרוזה המודרנית. ואכן שמיר מעניק לבן אבויה פסיכולוגיה ומסביר, למשל, את הליכתו לרחוב היהודים, בין יתר סיבות שתכף נגיע אליהן, בבדידותו של בן אבויה, בלֵאוּתו מהכפירה שפג טעם חידושה המסעיר, ובכעסו הנובע מהפגיעה הנרקיסיסטית שבהשתכחותו מלב העם. בכלל, חז"ל לא הסבירו לנו מדוע רכב אלישע בן אבויה על סוסו בשבת לרחוב היהודים, ושמיר מביא לנו את המניע, ולמעשה המניעים לכך.
אך כאן אנחנו מתקרבים לעיקר העיקרים של החידוש שבסיפור.
(כתבתי ב"השילוח" על סיפורו של משה שמיר; לחצו כאן להמשך המאמר ב"השילוח"; התמונה מאתר "השילוח").
מבקר חופשי 