מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

שניים מהמאמרים המוקדמים והמפורסמים של "אחד העם" הוציאה מחדש הוצאת "נהר".  ב"לא זה הדרך" מ-1889 טוען אחד העם שמפעלי חיבת ציון בארץ ישראל, המושבות הראשונות שהוקמו בתחילת העשור בו נכתב המאמר במסגרת מה שכונה לימים "העלייה הראשונה", מדשדשים בגלל שמעשה כביר כזה, כמו שיבת העם לארצו, אינו יכול להתגשם ללא הכשרת לבבות גדולה בעם וטיפוח הרגש הלאומי שלו. אבי "הציונות הרוחנית" מתגלה כבר כאן בסגולותיו המסאיות המזהירות, שכבשו להן לבבות רבים, ובראש ובראשונה יכולת ניתוח מפוכחת וצוננת של המציאות. סגולות נוספות: הלשון הבהירה ורוחב הדעת והיריעה. באשר לאחרונה, אחד העם סוקר את חוזק הרגש הלאומי בימי התנ"ך ומביא לו ראייה מכך שהגמול והעונש במקרא הוא לאומי ולא אישי. התערערות כוח המשיכה של הלאום הביאה לשינוי אמוני במרוצת בית שני, שהתבטא בתפיסת שכר ועונש פרטית בעולם הבא. שידול יחידים מישראל לעלות ארצה בגלל פיתוי לרווח פרטי לא יצלח. יש לטפח בעם מחדש רגש לאומי.

ב"אמת מארץ ישראל" מ-1891, שנכתב בעקבות ביקור בארץ, מפגין אחד העם את זהירותו ממִצהלות משיחיות חסרות ביסוס באשר ליישוב המִצְעָר המתפתח בארץ. בארץ אין די כדי לפתור את המצוקה של מיליוני היהודים שמבקשים להם ארץ למחיה; להם עדיף להגר לאמריקה. ואילו בארץ ישראל כדאי להקים יישוב צנוע ומתוקן (בהמשך פעילותו ידבר אחד העם על מוקד רוחני לעם היהודי שיסייע בגיבוש זהותו הלאומית). בהקשר הזה, הוא מבקש לצמצם את גידולו של ענף היין הצעיר בארץ, ענף המעודד מהגרים הרפתקנים, ספקולנטים ובעלי נטיות מסחריות יותר מאשר עובדי אדמה. בכלל, ההסתמכות על יוזמה פרטית בבינוי הארץ, טוען אחד העם (שהיה לימים בעל ניסיון עסקי – כמנהל אצל מיליונר התה ויסוצקי – אולי יותר מכל מנהיג ציוני אחר), מביאה לכך שערך הקרקע עולה בגלל התחרות הפרועה בין הקונים ואינו לטובת היישוב ההולך ונבנה. נביא "הציונות הרוחנית", שהיה גם, בצד כל מעלותיו, עיתונאי מחונן (הדבר ניכר יותר ברשימות מאוחרות ומפורטות יותר שלו על המציאות הארץ ישראלית), מתגלה כבר כאן במלוא פיכחונו המעשי-נבואי. ב-1891 (!) הוא מציין שהארץ אינה ריקה, כפי שרגילים לחשוב. והגירה מסיבית אליה תעורר את הערבים להתקומם על החדשים מקרוב באו. אחד העם לא כופר בזכות היהודים על חלק מהארץ, אבל מסב את תשומת הלב לנוכחות עם אחר בה ומציע צעדים זהירים ומעשיים להתמודדות עם הנוכחות הזו, כמו גם נזיפה מוסרית ליהודים המתעמרים ביושבי הארץ הוותיקים.  

המאמרים האלה מציגים הוגה אחראי, החושש עד מאד שחיבת ציון הצעירה תימנה לבסוף עם ניסיונות משיחיים קודמים. הוגה זהיר ומפוכח. אבל, בראייה היסטורית, הוגה זהיר ומפוכח מדי. הרצל, שבשעת כתיבת המאמרים האלה עדיין לא הופיע על בימת ההיסטוריה, וכשהופיע, שנים אחדות לאחר מכן, סימל בעיני אחד העם את החשש ממשיחיות השקר (הייתה גם יריבות אישית כאן, אצל שני האנשים אצילי הנפש האלה), הרצל הבין טוב יותר את דחיפותה של פתרון שאלת הגלות.   

מדוע להוציא בספר את אחד העם (שכתביו מצויים ברשת)? ראובן מירן, עורך ההוצאה, סבור בהקדמתו הקצרה שיש לחזור אל אחד העם דווקא אחרי השבעה באוקטובר 2023 משום שהוא הציג "חלופה יהודית־חילונית־רוחנית לרעיון הציוני־מדיני־התיישבותי". כלומר, אחד העם שהוא מעלה על נס הוא אחד העם היונה הפוליטית, האינטלקטואל שמדבר על רוח ולא על מדינה.

רצה הגורל ואני כותב את הדברים ברחוב אחד העם בתל אביב ובבית קפה שקרוי על שם אחד ממאמריו המזהירים, "חצי נחמה". אבל כשם שלא הרחוב והקפה הם השרידים החשובים ביותר שנותרו מאחד העם בזמננו, דווקא לא אחד העם שהתווכח עם הרצל הוא אחד העם החיוני לזמננו.

אחד העם שאנו זקוקים לו הוא אחד העם שטען שהיהדות אינה רק או בעיקר דת מחד גיסא, ומאידך גיסא אינה רק או בעיקר עובדה ביולוגית או אתנית. היהדות היא תרבות, טען אחד העם, ולתרבות הזו יש מאפיינים ייחודיים.  

"לפנים היה כל איש ישראל חושב לדבר פשוט ומובן מאליו, כי יהודי אמיתי אינו אלא זה שמאמין בלב שלם בעיקרי הדת היהודית וזהיר (או לפחות משתדל להיות זהיר) בכל מצותיה, בקלות כבחמורות", כותב אחד העם במאמר מפורסם אחר שלו, "המוסר הלאומי", 1899. אך תפיסה זו בטעות יסודה. יש יסוד קמאי יותר מהדת, אותו מכנה אחד העם "המוסר הלאומי", קרי התרבות הלאומית הייחודית.

בציטוט מפורסם אחר של אחד העם המוקדם (1891; מתוך מאמר בשם "עבדות בתוך חירות"), מודגשת החילונית של תפיסת הזהות היהודית שלו:

"אני אין לי צורך להרים את עמי לשמים, לתתו עליון על כל גויים, בשביל למצוא ‘היתר’ למציאותו; אני הנני יודע ‘מפני מה אישאר יהודי’, או יותר נכון, איני מבין כלל מה זו שאלה, כמו שלא אבין אם ישאלוני, מפני מה אישאר בן לאבי; אני יכול להוציא משפט כלבבי על האמונות והדעות שהנחילוני אבותיי, מבלי שאירא פן ינתק על ידי זה הקשר ביני ובין עמי; יכול אני אף להחזיק באותה ‘הכפירה המדעית הנושׂאת עליה שם דרוין’, מבלי שתצא מזה איזו סכנה ליהדותי".

אמנם ברנר שם לב לכך שקיים מתח בין התפיסה הזו, המוקדמת, הכרזת העצמאות והחירות הרוחנית המוחלטת של היהודי המודרני, שאותה ברנר העריץ, לבין אחד העם המאוחר יותר, המדבר על תרבות יהודית, שאמנם אינה דתית אבל יש בה "עשה" ו"לא תעשה".

אבל איננו חייבים לקבל את הטונים הנורמטיביים של אחד העם המאוחר; לא צריך להסכים עם ההדים המטפיסיים ההגליאניים שיש למושג "מוסר לאומי"; על מנת לקבל את הרעיון הגדול שלו בדבר תרבות לאומית ייחודית, שכדאי להכיר ולטפח; לקבל את התועלת שיש לנו באמצנו אל ליבנו את הזהות היהודית התרבותית ובאמצנו את מוחנו ללמידתה.

בעידן פוליטיקת הזהויות; בעידן הפסיכולוגיה העממית שמדברת על חיפוש "סֵנטר" – המוקד הזהותי הלאומי שמציג אחד העם יכול לקרוץ לנו במיוחד.

אחד העם מציע לתקופתנו  זהות יהודית חילונית, ליברלית שעגלתה מלאה.