קראתי בשלישית או ברביעית, ואחרי שנים רבות מקריאתי הקודמת, את "חרבת חזעה" של ס. יזהר. והשתאיתי עד כמה היצירה הזו חזקה.
היא קיימת. אי אפשר לפטור אותה בתמצות.
היא עובדה ספרותית נוקבת בעולם.
לפי בני מוריס – נדמה לי שכך אפשר לסכם את "לידתה של בעיית הפליטים 1947-1949" : א. לא הייתה למנהיגי "היישוב" תוכנית סדורה לגרש את ערביי ארץ ישראל. ב. וכשהחלו הערבים לברוח מעצמם – הדוגמה הבולטת היא חיפה באפריל 1948 – השתאו מנהיגי היישוב לתופעה ולפעמים אף נעצבו עליה. ג. כחלק מתוכנית ד' של ההגנה, הונחו מפקדים לגרש תושבי כפרים אם הכפרים מאיימים על הכוחות הלוחמים. כלומר הותר גירוש אך משיקולים צבאיים מובהקים. ד. בשלבים מתקדמים של המלחמה, אכן נעשו פעולות גירוש (וגם כמה פעולות טבח, יש לומר; לא מיותר להזכיר שגם הצד הערבי לא נמנע ממעשים כאלה), חלקן בגלל טענה שהאוכלוסייה הערבית מסכנת את כוחות הצבא. בחלק מהמקרים הייתה זו אכן אך תואנה.
הקריאה בנובלה של יזהר, שמתארת גירוש כפר ערבי בשלהי מלחמת העצמאות (נובלה שפורסמה מייד אחרי המלחמה), מציינת את הסיבה הרשמית לגירוש בשהות של לוחמים מסתננים ערבים בכפר. אבל המְספר, אחד הלוחמים המתנגד למעשה, רואה בגירוש פעולה לא לגיטימית, משווה את הגולים לגולי יהודה, תוהה מי הירמיהו שלהם, רואה בעיני ילד מגורש (לרצועת עזה, מן הסתם) שטנה וחימת פתנים נולדת.
והנה, מבחינה פוליטית, אני מסכים לחלוטין עם המ"כ מוישה (כמדומני, הטקסט לא מולי, ייתכן והיה זה לוחם אחר) שנוזף במְספר בטענה שעל הערבים היה לחשוב על כל זה לפני שהתחילו במלחמה. ואכן, הסירוב לתוכנית החלוקה, שהביא לפרוץ מלחמת העצמאות, הוא סיבה מספקת להצדיק את כיבושי צה"ל באותה מלחמה. לטעויות אדירות ורצחניות של אומות – טעויות מוסריות ומעשיות – כמו סירוב להצעת החלוקה (שהיישוב העברי קיבל!) – ישנן השלכות. כך אין לי שום בעייה מוסרית עם צמצום השטח שייוותר בידי הפלסטינים בעתיד, בעקבות סרבנותם ב-2000 (רק לאחרונה, אגב, ביל קלינטון טען זאת שוב, שכך אכן אירע ב-2000, סרבנות פלסטינית) ורצחנותם ב-2023.
והנה על אף הכל, "חרבת חזעה" היא יצירה מונומנטלית.
האם רק בגלל איכותה "הספרותית"? השפה וכולי? בהחלט לא רק. אם כי אם כוללים ב"ספרותיות" את הפירוט והנאמנות הריאליסטית של התיאור – בצד ומתחת הסלסול הלשוני הוירטואוזי הרי זו יצירה ריאליסטית כמו יצירה טולסטויאנית – הרי שמתקרבים יותר להבנת כוחה של היצירה.
היא דבר בעולם. שאי אפשר לעוקפו.
אבל היא דבר בעולם גם בגלל הפאתוס המוסרי. הן בתיאור הגירוש והן בתיאור הניוול המוסרי של חלק מהחיילים שיורים גם לעבר אזרחים.
הספרות העברית מגיעה כאן לשיא בליכוד הזה של הספרותיות, "העיתונאיות" וה"נביאיות" המתבטאת בנזיפה המוסרית העליונה.
וגם אם שגה יזהר (ברור שהמחבר המובלע מזדהה עם המספר), כאמור, במסקנות, הרי שכבוד גדול לתרבות שלנו שהעמידה בזמן אמת ובידי הנציג הבכיר של ספרותה הצעירה (לכולי עלמא, ובזמן אמת) מי שרואה גם את סבלות האויב. גם אם שגה יזהר בביקורת המעשה הספציפי, טוב שהעמיד לנו אנדרטה נשגבת כזו על מנת שנזכור שבמאבקנו על הארץ לא נתבהם חלילה.
כן, כן, טוהר הנשק והיה מחננו טהור חשובים גם כשאנחנו צודקים.
זו קריאת חובה לכל דובר עברית. לא בגלל הנכונות הפוליטית של עמדת יזהר. אלא, כאמור, בגלל שהתלכיד הספרותי-היסטורי-מוסרי כאן הופך את הנובלה הזו לאירוע שאין רבים כמותו בתרבות הישראלית.
מבקר חופשי 