מבקר חופשי

בגלל רעב לעברית ולספרות עברית ובגלל המלחמה ניעור בי רצון לחזור לס. יזהר.

אתמול סיימתי לקרוא את "החורשה בגבעה", נובלה מ-1947 המתארת ליל קרב ושחרו, קרב על יישוב עברי שבו כ-30 מגינים עומדים בפני התקפה של מאות כפריים ערבים, קרב שהתרחש, כמדומה, מעט לפני פרוץ מלחמת העצמאות (האנגלים עוד בארץ אבל מדובר גם, אם הבנתי נכון, בפרק זמן שקדם לנובמבר 47 – 14 במאי 48).[תוספת מאוחרת: כאן שגיתי, ובעקבות עיון חוזר בביוגרפיה של יזהר מאת ניצה בן ארי התחוור לי שהקרב המתואר מבוסס על הקרב על חולדה ב-1929 שיזהר למד עליו לא מכלי ראשון כי אם מתחקיר ומאמר].

אני חושב שזה אחד מסיפורי המלחמה הגדולים שיצא לי לקרוא. כלומר, גם מהלכי הקרב הריאליים מתוארים בו היטב היטב.

בפוסט קודם כתבתי שסיפורת גדולה אף פעם לא יכולה להתעלם מהאינדיבידואל ולכן ב"אפרים חוזר לאספסת" (1938) הסוגייה הזו מרכזית. אבל צריך לדייק יותר ולומר שיזהר אכן עמל, ביצירות אחרות שלו שעוסקות במלחמה, על דיוקן קבוצתי, של יחידה במלחמה, תוך דילוג בין יחיד ליחיד (דבר מה שהגיע לשיא כמותי ב"ימי ציקלג", כמובן; קורצווייל צדק קצת בנוגע לדימיון עודף בין המונולוגים הפנימיים של הגיבורים הכביכול שונים ב"ימי ציקלג", אבל טעה כליל בשיפוט הכללי, בגלל עקרונות מפצים רבים שיש בפרוזה של יזהר וגם בגלל שהיחידים שמצטרפים ליחידה עולים בקנה אחד עם תחושה מרכזית של יחד שיש בקרב ומלחמה).

אין שיטנה כלפי האויב הערבי ביצירה. אבל יש נחישות לעמוד ולא לסגת. באחת הסצנות החזקות פצוע ערבי שהסתנן לחצר היישוב מתחנן למים, ויש כאלה שרוצים לצאת ולתת לו, אבל בגלל הסיכון שיירו עליהם הם נשארים במבנה החוסה עליהם.

יש כאן תיאורי גבורה לא מזויפים חזקים ותיאורי פחד מלחמה חזקים לא פחות. בקיצור, ספרות אמת.