מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

ּלספר הזה, שראה אור באנגלית ב-2022, יש להתייחס בשני מישורים.

מישור אחד הוא קריאתו כביוגרפיה של קבוצה, ביוגרפיה קולקטיבית של מי שטבעו את המונח "רומנטיקה" וייסדו את תנועת הרומנטיקה הגרמנית, שהקדימה את התנועות המקבילות באנגליה ובצרפת והשפיעה עליהן, ובכלל, השפעתה על כלל אירופה וארה"ב מאז ראשית המאה ה-19 הייתה עצומה. בשולי סיפור זה, וולף מתארת גם את מתווכי התרבות שהעבירו את רעיונות הקבוצה לתרבויות צרפת ואנגליה, אנשי מפתח כמו מדאם דה סטאל, שחיברה ספר בשם "על גרמניה" (1810) על התסיסה הרעיונית בגרמניה לקהל דוברי הצרפתית, וקולרידג', המשורר והמבקר הרומנטי, שעלה לרגל לגרמניה ללמוד על הרעיונות החדשים. במישור הזה, הספר הזה עושה עבודה יוצאת מן הכלל. הקורא יוצא ממנו עם הבנה משמעותית ביותר של מפת האישים והיחסים ביניהם וההשפעות ההדדיות שהולידו את התנועה הרומנטית המסעירה. מדובר בקבוצה יחסית קטנה של אנשים, שהתקבצו בתקופה קצרה בשלהי המאה ה-18 בעיר האוניברסיטאית הגרמנית, יֵינָה. קבוצה שכללה פילוסופים כמו פיכטה, שלינג והגל, משוררים כמו גתה, שילר ונובאליס, מבקרי ספרות, אינטלקטואלים ואנשי מדע כמו האחים שְלֶגֶל והאחים הוּמבּוֹלדט, ומוזה אחת, הסופרת, המתרגמת והמבקרת הספרותית, קרולינֶה במר-שלגל-שלינג, ששמות משפחתה כבר מספרים בקיצור חלק מהסיפור. וכדאי לציין גם את הסופרת והמתרגמת, דורותיאה פייט-שלגל, בתו של הפילוסוף היהודי משה מנדלסון, שמופיעה אמנם בתפקיד משני יחסית.

מישור שני הוא קריאת הספר כמחקר בהיסטוריה אינטלקטואלית. כאן הספר מוגבל יותר. וולף עומדת על כמה עקרונות בסיסיים של התנועה הרומנטית: מרכזיות "העצמי" בשיטתו הפילוסופית של פיכטה והשפעתה (תת הכותרת של חיבורה הוא "הרומנטיקנים הראשונים והמצאת העצמי"); מרכזיות הדמיון והאמנות והעליונות שלהם על המדע והפילוסופיה, למשל כפי שזו התבטאה במסה של שילר "על החינוך האסתטי של האדם בסדרת מכתבים"; על הקשר בין האדם לטבע ובין האמנות לחיים, כפי שקשרים אלה הודגשו על ידי פרידריך שלגל ב"אָתֵנָאוֹם", כתב העת של התנועה הצעירה, וכפי שפותחו בפילוסופיה של שלינג; על היחס האוהד לימי הביניים ולדתות, אם כי לא לנצרות הממוסדת, וביקורת העידן המודרני חסר השגב והמסתורין, כפי שטען, למשל, נובאליס (שם העט של המשורר פרידריך פון הרדנברג). אבל, ככלל, הדיון ברעיונות כרעיונות כאן הוא לקוני ולעיתים נראה פשטני. למשל, הצגת פילוסופיית ה"אִיך", "האני", של פיכטה כמחוללת מהפכה, אינה מעמיקה הרבה יותר מאשר התיאור הקלישאי של הרנסנס כמי ש"העמיד את האדם במרכז", או התובנה "העמוקה", ששימשה עשרות שנים לתיאור שטחי של מהפכת "דור המדינה" בספרות העברית, שגרסה שדור זה גילה את היחיד ופרש מהיחד. לפרישת היסטוריה אינטלקטואלית של הרומנטיקה כדאי להיזקק עדיין לספרים כדוגמת אלה של ישעיהו ברלין שעסק בנושא.

אבל התיאור של שני המישורים לעיל מחמיץ את הנאת הקריאה שהספר מסב לקוראו. וולף מספרת באופן סוחף על קבוצה סוחפת של אנשים שפעלה, ולא בכדי, באחת התקופות הסוערות ביותר בהיסטוריה, תקופת המהפכה הצרפתית והמלחמות הנפוליאוניות. בקבוצה הזו היו יחסים פתוחים ובגידות, פיטורים על רקע התעמתות עם השלטונות, קנאות וסכסוכים מרים וכדומה. אמנם החומר שהיה בידיה הוא חומר טוב מלכתחילה, אבל וולף משכילה לפרוש את מערכות היחסים הסוערות של חברי "חוג יינה" ולווייניהם ולשלבן היטב בתוך סערות התקופה. ההיסטוריה, למרבה הנוחות, יצרה גם קירבה ממשית, כשמיקמה את אחד מהקרבות המפורסמים של נפוליאון, קרב בו הביס נפוליאון את צבא פרוסיה, בקרבת עיר האוניברסיטה הקטנה.

ובעצם גם ההסתייגות שלי מכוחו של הספר במישור ההיסטוריה של הרעיונות זקוקה להסתייגות בעצמה. אמנם הרעיונות של חברי התנועה לא מוצגים במורכבות, אבל, עם זאת, דווקא הצגת הסבך הביוגרפי של אישי החוג, מלמדת אותנו דבר מה יקר ערך לגבי הרעיונות שיצרו. זאת משום שחברי החוג הגיבו זה לזה. כך, למשל, צריך להבין את שילר כתגובה לקאנט, את שלינג כתגובה לפיכטה ואת הגל (שמקומו בספר מצומצם יותר) כתגובה לשניהם. כקורא נלהב של שופנהאואר, שמוזכר בספר רק בחטף, ניתן להוסיף שאני מבין כעת יותר את סלידתו, אך גם, כנראה, את חובו האינטלקטואלי, לשלישיית הפילוסופים שמתארת וולף ככזו שחבריה החליפו זה את זה במעמד "כוכב התקופה" הפילוסופי. וכמובן, המיקום ההיסטורי הדרמטי שמציגה לנו וולף כרקע, מלמד רבות על הסיבות להתעוררותם של רעיונות מסוימים.

שתי עובדות נראות לי ראויות לאזכור מיוחד ביחס לחוג הרומנטיקנים הראשונים, ושתיהן עובדות שנוגעות לאחדות ניגודים, או אחדות ניגודים-לכאורה. הראשונה היא הקירבה בין אנשי ספרות לאנשי פילוסופיה. יש מתח בין שתי הדיסציפלינות, וכבר אפלטון ב"המדינה" כתב שהריב ביניהן ישן נושן. והנה ביֵינָה נוצרה אחדות מיוחדת במינה בין המשוררים והסופרים לפילוסופים. אחדות ניגודים נוספת שפעלה בחוג היא בין מדעי הטבע למדעי הרוח, קירבה שמסתמלת ביחסים הקרובים בין גתה למדען אלכסנדר פון הומבולדט (שוולף כתבה עליו את ספרה הקודם, "המצאת הטבע"). גתה נערץ במיוחד על הכותבת, בין היתר, בגלל היותו מי שאיחד את שתי הזהויות הללו בפועלו, בשלבו מחקר מדעי בכתיבה ספרותית.