בקריאת החלקים הקשים יותר להבנה של התנ"ך אני נעזר לעיתים בפירוש "דעת מקרא", המפעל הפרשני המפואר של הציונות הדתית (ראה אור ב"מוסד הרב קוק"). עם זאת יש למפעל זה חיסרון אחד, מאפיין מוצהר, הוא אמנם בהחלט נעזר במדע המקרא המודרני אך כל עוד מסקנותיו של זה לא מנוגדות למסורת ישראל.
ישנו גם מפעל מקביל, מדעי, של פרשנות המקרא, "מקרא לישראל" שמו (רואה אור בהוצאת "עם עובד"). אני לא מכיר היטב את המפעל הזה ולכן כששמעתי שראה אור לאחרונה כרך פרשנות לספר "דברי הימים" ביקשתי מההוצאה שישלחו לי אותו. את הפרשנות לספר כתבה פרופסור שרה יפת ז"ל (היא נפטרה השנה בגיל תשעים), כלת פרס ישראל לחקר המקרא.
מעיון דוגם ולא מקיף בכרך, הרי שהפרשנות כאן עשירה, רצינית, ומלאה מכל טוב, וניכרת גם מגמה מבורכת, שבדורות קודמים ביטא אותה פרופ' יחזקאל קויפמן, של ספקנות לגבי פרשנויות מדעיות שנוטות לזלזל בערכם הספרותי או האידאי של חלקים מהמקרא, פרשנויות של המסורת הגרמנית כדוגמת זו של ולהאוזן. עם זאת, הפרשנות אינה תחומה, כב"דעת מקרא", לתחתית הטקסט, כשמעליה הפסוקים המפורשים, אלא מתארכת לה אחרי הצגת מקטעי טקסט מקראי, דבר מה שהופך את הקריאה המהירה לצורכי הבנה מקומית מיידית של פסוק קשה למעט מסורבלת.
אחד החידושים המופלאים של מחבר ספר דברי הימים הוא הענקת סיבה, שאינה מופיעה במקור המקביל בשמואל ב', לכך שדוד לא נמצא ראוי לבניית בית המקדש והיה צריך להמתין לשלמה בנו. דוד אומר לבנו שלמה, לפי ספר דברי הימים א' כב' ז'-ט', כך:
אֲנִי הָיָה עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהָי.
וַיְהִי עָלַי דְּבַר יְהוָה לֵאמֹר דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי.
הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה וַהֲנִחוֹתִי לוֹ מִכָּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו.
כלומר, דוד לא ראוי להקמת בית המקדש בגלל היותו לוחם ואיש מלחמה. בית מקדש מקים מי שהנו איש מנוחה ושלום.
כפי שמציינת פרופ' יפת, לרעיון הזה יש רמזים במקומות אחרים במקרא, אבל הוא מפותח במלואו רק כאן, על ידי מחבר דברי הימים: "התרומה העיקרית של מחבר דברי הימים היא ההיגד הברור שהשימוש בכוח אינו עולה בקנה אחד עם בניית מזבח או מקדש". והוא מודגש, מציינת יפת, בעצם החזרה המשלושת על "דם לרוב שפכת", "מלחמות גדולות עשית", "דמים רבים שפכת לפני".
בימים אלה, כשאנחנו משתמשים בצדק רב בכוח, ולוחמינו יוצאים למלחמת מצווה מובהקת, כדאי בכל זאת לזכור שהתרבות שלנו בבסיסה שואפת חיים ושלום ואינה מאלילה את לוחמיה ואינה מתייחסת למלחמותיה כערכים בעלי סגולה עצמית, כמו שהיה נהוג בתרבויות עתיקות אחרות ובאידאולוגיות פשיסטיות מודרניות.
מבקר חופשי 