מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

—

באחת מביקורות התרבות החשובות ביותר במאה העשרים, לעניות דעתי, המסה "Masscult and Midcult" (ניתן אולי לתרגם: תר'[בות] המונים ותר' בינונית"), שפירסם ב-1960 המבקר האמריקאי, דווייט מקדונלד – אגב, אחד הלא היהודים היחידים בקבוצת האינטלקטואלים שנקראה "האינטלקטואלים הניו יורקים", קבוצה מפוארת שהייתה דומיננטית בשליש השני של המאה ה-20 – מפתיע מקדונלד וממקם את לידתה של "תרבות ההמונים" המודרנית במאה ה-18, ולא, כפי שחלקנו רגילים לחשוב, מאוחר יותר. עוד מפתיע מקדונלד ומציין ששני אבות טיפוס של "תרבות ההמונים" מתגלמים בוולטר סקוט ובלורד ביירון, כותבים שנחשבים קלאסיים בדרך כלל. מקדונלד מבאר שהם אבות טיפוס של "תרבות ההמונים" כי סללו את הדרך לשתי מגמות שונות בה: כתיבה "על פי הזמנה", לא על פי דחף פנימי, מעין בית חרושת של רומנים. זו הדרך שמגלם סקוט הפורה. והפיכת הכותב לסלבריטאי על חשבון הכתוב. השחתה שמגלם ביירון.

ברוח דבריו של מקדונלד על סקוט חשבתי שאכתוב על סימנון. מי עוד במאה ה-20 ראוי לתואר של חרושתן תרבות מאשר סימנון? מאה ותשעה עשר (!) רומנים כתב סימנון (1903-1989) פּלאָס (!) 75 (!) ספרי בלש בכיכובו של הפקד מֶגְרֶה. בין לבין הספיק עוד לעורר את קנאתו של מאיר, גיבור "סוף דבר", באלפי הנשים ששכב איתן, לטענתו בריאיון. גם הניסיון הלא רב אך הלא מתפעל שלי בקריאה באחדים מספריו הכינו אותי לביקורת מסוייגת על פס הייצור הסימנוני.

אבל משהו קרה. ומה שקרה הוא שקראתי את שני הרומנים שלפנינו.

מעניין שבשני הרומנים (או הנובלות, אורכם מציבם על הגבול) ישנם אלמנטים של תעלומה ופשיעה. אבל עיקר כוחם הוא בתיאורים הנטורליסטים, בתפניות העלילה החכמות, ובעיקר, כפי שאטען תיכף, בפסיכולוגיה מתוחכמת ו/או בדרך המתוחכמת בה היא נמסרת לקוראים. "בריחתו של מר מונד" מתאר את הסוחר הבורגני הפריזאי העשיר נוֹרְבֶּר מונד, שאיש לא זוכר את יום ההולדת הארבעים ושמונה שלו והוא מחליט, לפיכך, לברוח מסביבתו הלא אוהבת לאשר תישאנו הרוח. הפתיחה המעט שחוקה, על בורגני שמאס בחיי השגרה המשמימים, אך בכל זאת היעילה הזו, מובילה את מונד לדרום. שם חובר מונד לבחורה צעירה, ז'ולי, רקדנית שלא בוחלת בכספי גברים אבל, בניגוד לסטראוטיפ, ישרה וחביבה, שלא עוזבת את מר מונד גם כשכספו אוזל. השניים חיים בניס כשהם מתפרנסים מחיי הלילה המפוקפקים של העיר, מונד כמעין מחסנאי במועדון לילה בו רוקדת ז'ולי. מונד נהנה מחיי הפרולטר החדשים שלו, הרחק מאשתו וילדיו הבוגרים. אלא שאז –

"האלמנה קוּדֶר", הרומן השני, מפגיש גם הוא שני טיפוסים משכבות אוכלוסייה שונות. הנטורליזם של הרומן הזה בולט יותר, בתארו בצבעים עזים את חיי העמל והחסכנות ולעיתים הפריצות החייתית של איכרים בלב צרפת (נדמה לי שבאזור עמק הלואר), והוא מזכיר בכך תיאורים קודרים עזים אצל בלזק וכמדומני ז'אן ז'יונו. הרומן מפגיש את האלמנה מכותרתו, טאטי שמה, שעלתה דרך נישואים מהמעמד הנמוך למעמד של איכרה בעלת בית ומשק חי, ומנהלת אותו ביד רמה, עם ז'אן, בן בורגנים שישב בכלא כמה שנים על הריגת אדם, וכעת שוחרר והוא חסר כל. חיבור נוצר בין האלמנה המזדקנת והיצרית לבין הצעיר חסר הבית והוא הופך לפועל אך גם למאהב שלה. אלא שאז –

ללא שתי התפניות העלילתיות שרמזתי עליהן בסופי שתי הפסקאות האחרונות לא ניתן להבין מדוע הרומנים האלה יוצאים מכדי היותם רומנים הגונים לדבר מה מרשים יותר, לכדי רומנים עם שפיץ. אבל דיון בכך כרוך במה שמכונה "ספוילר". לפיכך מי שרוצה להימנע מכך יכול לדלג על סיום הביקורת. את ההמלצה הרי כבר נתתי.

ב"הבריחה של מר מונד" מתעלה הרומן לגובה חדש כאשר מחליט מר מונד לסיים את בריחתו ולחזור מהדרום לפריז, לאשתו ולילדיו. הוא מחליט זאת לאחר שפגש במקרה באשתו הראשונה, שברחה ממנו, ומצא אותה שקועה בצרות ומכורה לסמים. אך מה המניע לחזרה? סימנון מרמז על אפיפניה, התגלות, שחלפה על פניו של מונד: "והנה באור המפציע, ראה פתאום את החיים אחרת, כאילו נעזר בקרני רנטגן פלאיות". אך מהי ההתגלות לא מבאר סימנון ומציין שמונד עצמו חושב שהדבר "לא ניתן למסירה". רגע התפנית הזה מעורר את חושיו הפרשניים, הבלשיים, אם תרצו, של הקורא. אני חושב שמה שאירע למונד הוא הצפייה באחריתה המרה של מי שהלכה אחרי תשוקותיה, מי שברחה כמותו. בכך התאפשר לו לחלוש באופן מקיף נדיר על שני מחזורי חיים שונים, על שתי בחירות חיים ותוצאותיהן. והוא מחליט לפיכך שהוא מיצה את בריחתו שלו. ב"האלמנה קודר" מגביה הרומן מעלה כשהוא מעורר בפושע ז'אן לא חרטה, בסגנון רסקולניקוב, כי אם חרדה, התקפי חרדה שפוקדים את ז'אן בקולטו לפתע עד כמה היה קרוב לגרדום. התקפי החרדה האלה שולחים אותו להתבוננות בעברו, להבנה עמוקה שמעולם לא היה לו בית, ולכן לתלות גדולה יותר בבית שפתחה בפניו האלמנה קודר. כל זה חריף ומעמיק והסוף המעט סנסציוני לא מפריע מדי.

תוספת:

במעבה המחשב שלי גיליתי ביקורת שכתבתי במאי 2004, עשרים שנה ואני זוכר, כנראה ל"timeout", על ספר קודם של סימנון, ממנו התפעלתי פחות:

"שעת הפעמונים". ז'ורז' סימנון. הוצאת עם עובד. תרגם מצרפתית יהושע קנז. 381 עמ'.

שתי נובלות של סימנון כינסו ב"עם עובד", בזיווג שהפך כבר למנהג. הנובלות של סימנון ב"עם עובד", ממש כמו החיות בתיבת נוח, שתיים שתיים באות לארון הספרים העברי. אם נרצה, יש מן המשותף לשתיים. גם "שעת הפעמונים" וגם "העשיר" מעמידות במרכזן גבר בגיל העמידה, שמוצאו מהמעמד הנמוך, והוא פילס את דרכו לצמרת. במקרה של "שעת הפעמונים" הגיע רנה מוגרה אל הבורגנות הגבוהה האינטלקטואלית, הוא מכהן כעורך עיתון רב השפעה, ואילו ב"העשיר", ויקטור לקואן הגיע מאשפתות למעמד של עשיר כפרי, סוחר בפירות ים . לשני הגברים הללו נפרצת שגרת החיים הטובים באירוע טראומטי. במקרה של מוגרה זהו שבץ מוחי ובמקרה של לקואן זו התאהבות במשרתת כפרית פשוטה ולא יפה במיוחד. הזעזועים האלה מאפשרים לסימנון לבחון את אפשרותו של שינוי אצל אנשים באמצע חייהם, בסבך קשריהם, במחויבויות של מעמדם.

ב"שעת הפעמונים" מתואר בפרוטרוט זרם התודעה של מוגרה מאז שמצא את עצמו על מיטת חוליו. סימנון מתאר בדקדקנות את התחושות הפוקדות אדם חסר אונים, המוצא את עצמו לפתע בבית חולים, את ניסיונות הטיפול בו ובעיקר את הרהוריו הגורפים על חייו. מה שמעניין ב"שעת הפעמונים" הינו תיאור הרווחה האדירה שחש מוגרה כשהוסר מעליו נטל האחריות; מוגרה אינו רוצה להירפא. הוא עורך חשבון נפש ומוצא כי חייו היו חסרי טעם. ממש כמו בנובלה "מותו של איוואן איליץ'" של טולסטוי, שנדמה כי סימנון הכיר אותה כשישב לכתוב את "שעת הפעמונים", נראים לו המעמד הרם שהגיע אליו כתפל ולא מספק, יחסיו עם אשתו כפגומים, חבריו האינטלקטואלים והעשירים כרודפי כבוד ואנוכיים, ניכורו לפשוטי העם, שהוא רואה מסביבו בבית החולים, לא מוצדק. הקירבה הזו לנובלה של טולסטוי מבטאת גם את הבעייתיות המסויימת של "שעת הפעמונים". הבעייתיות הזו כפולה. ראשית, הקתרזיס המסויים שנגרם לקורא בעקבות חשבון הנפש של מוגרה הוא מה שניתן לכנות "קתרזיס זול". יש מטעמה של הנוסחה בסיטואציה הזו, ולמרות שהיא עובדת היא לא מצליחה לטשטש את קיומה. שנית, למרות ריבוי הפרטים בתיאור הטיפול במוגרה, ריבוי תיאורי מחשבותיו, אין סימנון, בחלקים מהנובלה, מצליח להמחיש, בצורה בלתי אמצעית, את עולמו של החולה.

העולם הכפרי של "העשיר", הנובלה השנייה, מורכב לא פחות מזה של האינטלקטואל הפריסאי ויש מה לקנא בסימנון שמצליח להתנייד כך בין סוגי חברות שונים כל כך. העשיר בעל התאוות אך הרגיש, לקואן, חי חיי נישואין שסימנון מגדיר אותם כ"שותפות". את סיפוקו המיני הוא לא מוצא בביתו אלא בבתי זונות שהוא פוקד אחת לשבוע. לתוך חייו הקודרים אך השלווים מבקיעה משרתת פשוטה וכמעט-אילמת שמעוררת בו, לראשונה בחייו, רגשות אהבה. סימנון מיטיב לתאר איך הרגש הזה, שנובט על קרקע צחיחה רגשית של מתעשר-חדש שעולמו מוסדר לנוחותו, מאיים למוטט את העולם הזה.

אין ספק, סימנון, בשתי הנובלות, יודע לספר סיפור, הוא משכנע בכך שהוא מכיר את החיים מצדם העילי והתחתי כאחד, אבל גם ב"העשיר" לא מנומקת מספיק ההתאהבות של לקואן ולכן הקורא לא מצליח להבין את דמותו עד הסוף. שני הרומנים, בעיניי, הם רומנים טובים, אבל "יצירות מופת", כפי שנכתב על גב העטיפה, אינן.