פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
ההנאה המסוימת שמסבה הקריאה בחלקו הראשון של הספר המפורסם הזה מ-1925 נשענת באופן לא מבוטל על כך שהגיבורה והמספרת, לורליי לי, היא מספרת לא מהימנה. כלומר, אנחנו מנסים לנחש מאחורי גבה מה היא מסתירה, מה היא מסלפת ומה היא פשוט לא מבינה. אני משער שמקור השפעה מרכזי על הרומן הוא הקלסיקה, "מול פלנדרס", שגם בה המספרת לא מהימנה. לורליי היא נערת מסיבות ניו יורקית מושכת, שהגיעה לניו יורק אחרי תקופה קצרה בתעשיית הסרטים במערב, והיא חיה על חשבון גברים ללא משוא פנים וללא חשבון. המממן העיקרי שלה הוא איל חרושת כפתורים יהודי משיקגו, גאס אייזמן, הישר מבין מאהביה, אבל היא תרה אחר תחליפים ותוספים. הגברים סבוה כדבורים, גם תפרנים שמתיימרים להציע אהבה. למשל סופר אנגלי בשם ג'רי. "נראה שלג'רי היו הרבה צרות משלו והוא לא יכול אפילו להתחתן בגלל אשתו, הוא והיא אף פעם לא היו מאוהבים אבל היא הייתה סופרג'יסטית וביקשה ממנו שיתחתן איתה, אז מה הוא היה יכול לעשות?". כאן אי המהימנות של המספרת נובעת מתמימותה או בורותה ואנחנו מתעוררים לפענח את המציאות שמאחורי הבורות או התמימות. לעיתים ההנאה נובעת מהבורות בלוויית שפתה העממית: "אז ג'רי אומר שאני מזכירה לו מאוד את הלנה מטרויה, שהיתה ממוצא יווני". לכך מוסיפה לורליי פרט שמעיד על רוחה ורוחו של הספר, לפחות בחלקו הראשון: "אבל היווני היחיד שאני מכירה הוא ג'נטלמן יווני בשם מר גאורגופוליס שהוא עשיר מאוד והוא מה שדורותי ואני קוראות 'קונה' כי תמיד אפשר להתקשר אליו בכל שעה ולבקש ממנו לצאת לקניות". בעידודו של מר אייזמן, ועל מנת להימלט מלהינשא לאותו ג'רי, יוצאת לורליי יחד עם חברתה דורותי למסע באירופה. כבר באונייה היא מנסה לצוד ג'נטלמנים שמנסים לצוד אותה. באונייה היא אף פוגשת עורך דין שהיה מעורב במשפט שנוהל נגדה וכך מתגלה טפח מחייה הקודמים. גבר מבוגר ממנה לקח אותה לעבוד בשבילו כקצרנית ולמעשה להיות מאהבתו. כשגילתה שהיא לא היחידה ירתה לורליי במאהבה אבל זוכתה לבסוף.
כך עוברת לורליי מבירה אירופאית אחת לאחרת, לונדון, פריז, וינה, ומנסה להפיל גברים ברשתה והם מצידם מנסים ליפול לרשת אך לצאת מצדה השני כמו כדורסל.
הכל שנון, סאטירי ו…משעמם. כן, למרבה ההפתעה חשתי בשלב מוקדם שעמום. נדמה היה לי שנקלעתי לסוג המצבים האלה שבהם אתה יודע שאתה אמור ליהנות, ולעיתים אתה אכן קצת נהנה, אבל, בסך הכל, אתה לא כל כך נהנה. למה?!
בהתחלה חשבתי שהסיבה נעוצה בכך שמהר מאד הקורא מבין את הטריק, ועוד גבר ועוד בירה אירופאית ועוד יהלום ועוד אישה חוקית זועמת פשוט חוזרים על עצמם. אבל כשקראתי את ספר ההמשך, "אבל מתחתנים עם ברונטיות", שראה אור שנתיים אחר קודמו וצורף עמו כאן לכרך אחד, הבנתי לבסוף את סיבת השעמום.
הספר השני מסופר בידי אותה מספרת. אבל הגיבורה הפעם היא דורותי, חברתה השנונה, שבספר הראשון תפקידה התמצה בחצים סרקסטיים שירתה לכל עבר, לרוב בלי שחברתה מבינה אותם. דורותי גדלה בבית מזניח, ננטשה בידי אמה ולבסוף נשארה לבדה בלהקת קרנבלים בחוף המערבי. בגיל שש עשרה ניסה לנצל אותה סגן שריף מסן דייגו והיא ניצלה בעור שיניה. כוכב קבוצת פולו מניו יורק התאהב בה והציע לה לעבור לניו יורק. היא רצתה להתקבל ללהקה המפורסמת בזמנו, להקת זיגפילד, וגברים הבטיחו לעזור לה בהמלצות על מנת ליהנות מחסדיה. אך בסוף ניגשת דורותי לראיון והתקבלה על סמך כישוריה. הרפתקאותיה בעיר הגדולה מושכות לקריאה.
אבל מדוע? מה ההבדל בין דורותי ללורליי? בהתחלה חשבתי שההבדל הוא שדורותי פשוט דמות יותר מורכבת. היא חכמה ושנונה. היא נערת מסיבות לא אופיינית (וגם נראית פחות טוב, לטענת לורליי). אישיותה שרוטה: "אבל צ'רלי לא היה מסוג הג'נטלמנים שמוצאים חן בעיני בחורה כמוה. כי כל הזמן הוא אמר לה שהיא נהדרת, ושהוא אפס. ודורותי מעדיפה ג'נטלמנים שחושבים ששום דבר לא אידאלי חוץ מעצמם". ולמרבה הפלצות, דורותי גם לא רודפת בצע, להיפך!: "דורותי היא מסוג הבחורות שנותנות מתנות לג'נטלמנים". האימה!
לורליי מונוטונית ודורותי מורכבת, זה ההבדל, חשבתי. אבל אז זרחה עלי ההכרה שהדברים פשוטים בהרבה: לורליי לא מעוררת הזדהות ואילו דורותי כן, כי לורליי קרה ונצלנית ודורותי לא. הרי פרויד עצמו אמר ללורליי בוינה: "שכל מה שאני צריכה זה לטפח כמה עכבות". רבים מאיתנו חונכו על ברכי המודרניזם הספרותי והבְּעתה שלו מרגש ("שירה היא מנוס מרגש" – ט.ס. אליוט). ולכן למדנו לבוז לאמירה שאנחנו אוהבים ספר כי אנחנו "מזדהים" עם הדמות הראשית בו. המודרניסטים היו מסובכים עם הרגש, בין השאר, כדי שלא יחשדו שהם חלילה מהדורה חוזרת של הרומנטיקה. על אף שהם בהחלט היו צאצאיה באמונתם היוקדת בכוח האמנות.
כך או כך, אודה ולא אבוש, החלק השני היה מעניין יותר כי גיבורתו הפגיעה והמסובכת מעוררת "הזדהות".
מבקר חופשי 