מבקר חופשי

כמה הערות:

א. הבהמיות שמתבטאת בפרסומת לבנק לאומי עם גל תורן ועומר אדם (המחיקה של ספֵרת האמנות בפני ההון, בכך ששני זמרים מפרסמים בנק; הפופוליזם המתחסד העקרוני שנשקף מכך ש"מנהלי סניפים" נכנעים, כביכול, להמון; הצורה הבולטת, שאף היא לא לטעמי, לעומת התוכן הדל, שמאפיינים, כמדומה, את שירי וביצועי-שירי אדם) – כמו זו שמתבטאת בפרסומות רבות אחרות – גם היא חלק מרוח ה-6 באוקטובר.

הפכנו, בחלקים גדולים של הציבוריות שלנו, לעם מגושם, גרנדיוזי-נובורישי, וטיפש. שלו צבא קטן וטיפש.

ב. אמשיך ללכת להפגין מדי מוצ"ש. אני מפגין נגד הממשלה המסוכנת הזו, שממשיכה את ההפיכה המשטרית וניסיונה להשתלט על התקשורת בכל הכוח. היא לא עוצרת לרגע, למרות שאנחנו "בזמן מלחמה". אז מדוע שניענה לתביעותיה לא להפגין "בזמן מלחמה"? טעות היא של חלק ממארגני ההפגנות, כפי שציינתי כמה פעמים, לכרוך את סוגיית סיום המלחמה בסוגיית ההתנגדות לממשלה. אני לא מפגין בעד סיום המלחמה (שצריכה להסתיים, אחרי השבת החטופים, בהכנעת החמאס; כרגע הדבר, לכאורה, אפשרי) – אני מפגין נגד הממשלה הכושלת והמסוכנת הזו.

ג. קראתי לראשונה מכריכה לכריכה את "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947-1949", ספרו המפורסם של ההיסטוריון בני מוריס מ-1991. זה ספר חובה לכל ישראלי. אני יודע שהספר עורר פולמוסים רבים, אבל ממרחק הזמן הוא נראה לי מדוד והגון כלפי ישראל (גם אם לא מביאים בחשבון את השינויים המעניינים שחלו בעמדות ההיסטוריון בעקבות האינתיפאדה השנייה).

אבל אני רוצה להתמקד בחוויה שמהיעדר מילה חלופית כרגע אקרא לה "אסתטית": עם סגירת הכריכה האחורית חש הקורא שהוא התוודע ליצירה אפית מהמעלה הראשונה, המספרת סיפור רב הוד, אור וחושך, סיפור טראגי אך כמו בטרגדיה כמעט או לחלוטין בלתי נמנע. בקיצור, יש כאן חוויית קריאה גדולה. לו היה מוריס כותב בעברית הרי שהוא היה מגדולי הסופרים העבריים. למרבה המזל התרגום של ארנון מגן משובח ומשובח בעבריותו.

ד. אני לא מזלזל בסכנה של פאשיזציה של ישראל. כלומר, שבגלל המלחמה הקיומית שאנו נתונים בה מחדש בעוצמה כזו תעלה ותשתרר תפיסה שמקדשת את הכלל על חשבון הפרט, שמוחקת את הפרט.

וזו – הפאשיזם, וגם זה הרך – תפיסת מציאות שאין בה אמת. כי מכל התנסויות העולם מזו לא נזוז: לידתנו בעל כורחנו ובעיקר מותנו באותו אופן (כולל מותנו "לרגעים אלף מיתות ביום", כדברי ביאליק) מאפשרות לנו, מחייבות אותנו, להבחין בינינו לבין העולם על שלל ישויותיו, כולל זו הלאומית, מאפשרות לנו, מחייבות אותנו, *לשפוט* את העולם. עם זאת, הקוטב הנגדי לסכנת הפשיזם אינו אינדיבידואליזם קיצוני, דבר מה עקר ולא מצודד שמידרדר בקלות לנרקיסיזם דוחה.

יש לפתח "אקזיסטנציאליזם לאומי", בו היחיד *בוחר* להיות חלק מקבוצה, בגלל שהזהות הזו היא *חלק מהצרכים של נפש היחיד*. והדברים ארוכים ויורחבו בעתיד, בעזרת השם (מטבע לשון).

ה. במוסד האקדמי שאני מלמד בו, "בצלאל", מתרעמים מאד על הצעת תיקון לחוק שדנה בפיטורי מרצים בגלל השמעת ביטויים שיש בהם משום הסתה לטרור. וכך גם האקדמיה בכללותה נרעשה כולה.

אני מלמד ב"בצלאל" מזה 12 שנה כמורה מן החוץ. לפני כמה חודשים הודיעו לי מטעם המוסד שלמרות שאני "מורה מצוין" המוסד נאלץ לפטר אותי בגלל קיצוצי תקציב. אכן שכבת "המורים מן החוץ" היא הפגיעה ביותר ולמעשה לשם כך נוצרה שיטת ההעסקה הבזויה הזו, על מנת שקל יהיה לפטרה.

בקיצור, מה שרציתי לומר הוא שגם בלי להסית לטרור מצבה של שכבת מרצים שלמה באקדמיה מעורער למדי. כדאי למוסדות להשכלה גבוהה להביע התרעמות נרעשת גם על אנשים אלה למרות שהם לא מסיתים לשום דבר.