מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

עופרה עופר אורן בונה אחדים מחמשת חלקי הממואר הלא ארוך הזה במתכונת של רשימת מצאי או של גמר חשבון. כך, למשל, חלק אחד מוקדש לתיאור קצר של כל המטפלים הנפשיים שניסתה להיעזר בהם לאורך השנים. רובם מטפלים כושלים שלא ידעו להתמודד עם כובד הפגיעה הנפשית של מי שהייתה ילדה שאביה פגע בה מינית. אחד רמז לה שעדיף לא לדבר על הסוגייה. אחרת ביקשה להניא אותה מלעזוב את בעלה האלים. שלישית, לקאניאנית, חתמה פגישה אחרי חמש עשרה דקות, כנהוג אצל אנשי הכת ההיא. אחר פיהק. אך העשירי התגלה בגדולתו כשהתפלץ מסיפוריה, שאמר לה שוב ושוב: "כן, זה קרה לך". שכעס: "אסור היה לו!". חלק אחר הולך ומונה כמה עשרות לילות-סדר מאז הלידה, ב20 לאפריל 1951. לכל חג מוקדשות כמה שורות, המלמדות דבר מה על מצבה של המספרת באותה תקופה.

אך מתכונת רשימת המצאי או גמר החשבון מאפיינת, למעשה, את כל הממואר, כלומר גם את החלקים שלא בנויים במפורש במתכונת של סקירה וספירה. הסופרת מבקשת לערוך כאן חשבון אחרון, אחרי שאביה ואמה מתו, כשהיא עצמה כבר אינה צעירה עוד; להשקיף לאחור על החיים שנחיו.

סיפור החיים חורך. הבית בו גדלה עופר אורן היה בית לא בריא גם בילדותה המוקדמת. אך החל מגיל שלוש עשרה, האב התחיל לשתף את בתו בסיפורים על הרפתקאותיו המיניות. ואז עבר לנגיעות, חיבוקים ולגילוי עריות. חלק מהסיפור עורך, כמובן, את החשבון מולו ("כמה הרסתי לך את החיים?" שאל האב פעם את בתו בת הארבעים ושבע). האב, שהיה נער ניצול השואה ושהפך למפקד טייסת. אבל חלק ממה שיש לעופר אורן לספר נוגע לאמהּ. שעצמה עיניים, ופקחה לרגע, ושוב עצמה, והכחישה ואז הודתה שידעה. האם שהייתה ביחסי אהבה ושנאה חולניים עם האב. שמצד אחד הטיחה בבתה הבוגרת באחת משיחותיהן האחרונות: "אפילו בנות שהתעברו מאבא שלהן לא עוזבות אותו כשהוא חולה". ומצד שני אמרה: "מה את חושבת – שאני לא יודעת שכל מה שסיפרת נכון? אבל מה יקרה לי אם אני אאמין לך? אני אמות". היא ידעה ולא יכלה להרשות לעצמה לדעת. כאמור, הבית שלא היה בית המשיך לא לסוכך גם על חייה הבוגרים של עופר אורן. חלפו עשרות שנים עד שאהבה גדולה ומטפל מוצלח הצליחו להביא רווחת מה לנפשה.

זו לא פעם ראשונה שעופר אורן מספרת את סיפורה. ואך טבעי הוא כמובן. זכורה לי לטובה הקריאה בספרה "יופי לי, יופי לי", לפני קרוב לעשרים שנה, שבו סופר בכוח וברהיטות לא מבוטלים עיקרי הסיפור שב"בדולח וסכינים". כמובן, ללא התנסות בעשרים השנה שחלפו מאז. ניכר שהסופרת ביקשה לשוב לסיפור לצורך אותו חשבון אחרון.

הממואר הזה נוטה אוהלו במרכז צומת ספרותי-תרבותי עכשווי סואן שבו חוצה שדרה רחבה אחת את חברתה: כתיבה אוטוביוגרפית חוצה כתיבה שעוסקת בקורבנוֹת מוחלטים (ע"ע הספר הקיטשי המתוחכם "חיים קטנים"). אבל במקרה הזה התוצאה מבטאת צורך של הכותבת יותר מאשר מחשבה על הקורא. מבנה רשימת המצאי אינו המבנה של סיפורת, שהינו מבנה עלילתי, כלומר מתפתח באופן סיבתי ולא מצטבר. אריסטו ב"פואטיקה", כשדיבר על חשיבות העלילה, הבחין בין יצירה עלילתית לבין ביוגרפיה. הביוגרפים, טוען אריסטו, סבורים בטעות "שמאחר שהרקלס היה אדם אחד, יוצא שגם העלילה שלו היא אחדותית. אבל הומירוס […] בחיבור ה'אודיסיאה' לא גילם את כל הדברים שקרו לאודיסיאוס, כגון פציעתו בפרנסוס ושגעונו המדומה בזמן הגיוס, שאף לא באחד מהם, על ידי התרחשותו, אין הכרח או הסתברות שגם השני יתרחש, אלא הוא בנה את ה'אודיסאה' על פעולה אחדותית […] שאם אחד מן החלקים יוזז או יוסר, תתפרק היחידה כולה ותתמוטט" (תרגום: שרה הלפרין). ביוגרפים וממואריסטים פותרים את הבעיה הזו בכמה דרכים: או שהם מפצלים את סיפור החיים לכמה מוקדים שכל אחד מהם מהווה סיפור עלילתי. או שהם מוותרים על העלילה וסומכים על העניין שמעוררת הדמות שלה הם מקדישים את הביוגרפיה. כאן ישנה תחושה סטטית. איני זוכר כרגע כיצד הצליחה הסופרת להיחלץ מהבעייה ב"יופי לי, יופי לי". אולי יצרה מבנה עלילתי? אולי כוחו הספרותי של המונולוג הסוער שם הצליח להדביק את חלקי הסיפור ואת הקורא לכיסאו? כאן התחושה היא של קרעים לא מאוחים (או לא מתפתחים, כאמור).

נושא אחד מסקרן מבצבץ מהממואר. הוא נוגע ליחס בין השואה לבין הסטייה העמוקה והפושעת של האב. ניכר שהסופרת חשה שזה נושא חשוב כי הרי מאורעות השואה נרמזים כבר בכותרת שבחרה לסֵפר. כאמור, האב היה נער ניצול שואה. הנריק הרש הפך ליוסף עופר ואושוויץ הוא זה שהפריד ביניהם, מנסחת עופר אורן באופן קולע. האב הכריז פעם ש"ניצחתי את היטלר". זו סוגייה מעניינת, הקשר בין העובדה שהחברה הישראלית בחלקה היא חברה של שרידי חרב, שחרב ניתנה בידי חלקה, ושבשולי שוליה של חברה זו, באופן כמעט בלתי נמנע, צמחו תופעות מפלצתיות. אבל הנושא לא מספיק מפותח כאן.