היו שתי סיבות כבדות משקל להפסיק לקרוא ברומן "החדר הדרומי" של אדוה בולה: הראשונה – ההשפעה המכרעת של נטליה גינצבורג על הסופרת, הניכרת אולי בעיקר בטון הסיפור של הגיבורה, תמר, אך גם באופי סיפורה, הנסוב על גבר מתעתע שלא משיב אהבה לאישה צעירה ולעומתו גבר אוהב אך כזה שלא מושך אותה (הסופרת אף ראתה צורך לייחס לגיבורה שלומדת ספרות אהבה לספרות איטלקית מתוך מודעתה להשפעה המכרעת הזו). השנייה – המאוהבות הפטלית הממושכת של תמר בארי, גבר נשוי, שהיא הרה לו והוא מתעלם מהריונה וממנה ואז מבנו. אני רחוק מאד מהרצון שספרות תבטא "העצמה נשית" או אחרת, אך ההירצעות הזו למאהב מנייאק פשוט הרחיקה אותי אינסטינקטיבית מהזדהות עם הגיבורה.
אך לא הפסקתי את הקריאה. וזאת, כי מעלותיו של הספר גבוהות. שיר מעלותיו צריך לכלול את היותו ספר שמצוי כל הזמן בתנועה אך התנועה הזו אינה סנסציונית, ומורכבת כולה מהנעה של תנודות "יומיומיות", דקות ברובן, אמינות לחלוטין, במערכות היחסים הרגשיות של תמר עם סובביה: עם הוריה הדתיים, עם אחותה, עם החברות שלה, עם בן הזוג שלבסוף היא חיה איתו וכולי. כך אתה קורא ברומן שאין בו חלקי סרק, כולו רווי, ולחלוחיותו לא נובעת מדאי (כך ברבים?!) אקס מכינה למיניהם, אלא מנפש האדם.
ואולי בעיקר יש לשיר את מעלות הרומן בהתייחסות לקול הייחודי של המספרת, תמר. אמנם קול זה מושפע כאמור מגינצבורג אבל הוא ייחודי בכל זאת. תמר – במובחן מהסופרת! – חושבת בדימויים ולא במושגים מופשטים. אורח החשיבה הזה מעניק לקול שלה שילוב ייחודי של ילדותיות ותחכום ומושך מאד לקריאה, בהיותו קול חי ולא שגרתי.
מבקר חופשי 