ארכיון חודשי: יוני 2024

בקצרה על "החדר הדרומי" של אדוה בולה

היו שתי סיבות כבדות משקל להפסיק לקרוא ברומן "החדר הדרומי" של אדוה בולה: הראשונה – ההשפעה המכרעת של נטליה גינצבורג על הסופרת, הניכרת אולי בעיקר בטון הסיפור של הגיבורה, תמר, אך גם באופי סיפורה, הנסוב על גבר מתעתע שלא משיב אהבה לאישה צעירה ולעומתו גבר אוהב אך כזה שלא מושך אותה (הסופרת אף ראתה צורך לייחס לגיבורה שלומדת ספרות אהבה לספרות איטלקית מתוך מודעתה להשפעה המכרעת הזו). השנייה – המאוהבות הפטלית הממושכת של תמר בארי, גבר נשוי, שהיא הרה לו והוא מתעלם מהריונה וממנה ואז מבנו. אני רחוק מאד מהרצון שספרות תבטא "העצמה נשית" או אחרת, אך ההירצעות הזו למאהב מנייאק פשוט הרחיקה אותי אינסטינקטיבית מהזדהות עם הגיבורה.

אך לא הפסקתי את הקריאה. וזאת, כי מעלותיו של הספר גבוהות. שיר מעלותיו צריך לכלול את היותו ספר שמצוי כל הזמן בתנועה אך התנועה הזו אינה סנסציונית, ומורכבת כולה מהנעה של תנודות "יומיומיות", דקות ברובן, אמינות לחלוטין, במערכות היחסים הרגשיות של תמר עם סובביה: עם הוריה הדתיים, עם אחותה, עם החברות שלה, עם בן הזוג שלבסוף היא חיה איתו וכולי. כך אתה קורא ברומן שאין בו חלקי סרק, כולו רווי, ולחלוחיותו לא נובעת מדאי (כך ברבים?!) אקס מכינה למיניהם, אלא מנפש האדם.

ואולי בעיקר יש לשיר את מעלות הרומן בהתייחסות לקול הייחודי של המספרת, תמר. אמנם קול זה מושפע כאמור מגינצבורג אבל הוא ייחודי בכל זאת. תמר – במובחן מהסופרת! – חושבת בדימויים ולא במושגים מופשטים. אורח החשיבה הזה מעניק לקול שלה שילוב ייחודי של ילדותיות ותחכום ומושך מאד לקריאה, בהיותו קול חי ולא שגרתי.

על "הרבעון הרביעי" והופעה של שלום חנוך

בצירוף מקרים השתתפתי ביום חמישי האחרון בוועידת "הרבעון הרביעי", תנועה חוץ-מפלגתית לביסוסו של מרכז ישראלי, החרדה ל – ופועלת למען הבטחת – עתידה של ישראל, ואחריה הלכתי להופעה של שלום חנוך, על קו הרקיע בפארק אריאל שרון (עצרתי באדום בדרך) מול תל אביב.

המקרים אך הצטרפו להם, אבל עודדו השוואה.

ובכן, מה המשותף לשני האירועים?

5000 איש השתתפו בוועידת הרבעון הרביעי במתחם אקספו בתל אביב, שהייתה סוחפת ומלאת מרץ; כאלפיים או שלושת אלפים איש נלהבים השתתפו בהופעה של שלום חנוך, כשלהפתעתי לא הייתי הצעיר שבהם כפי ששיערתי שאהיה.

הרבעון הרביעי מבקשת להבטיח ולחזק את עתידה של ישראל ברבעון הרביעי לקיומה, שנפתח ביום ההולדת ה-75 למדינה בשנה שעברה. ואילו על חורבות חירייה לשעבר, בנאות דשא מטופחות, עמד אדם בן 78 ונתן בראש, נתן ברוק ("הדרכים הידועות", "שיר דרך", "מה שיותר עמוק יותר כחול", "סוף עונת התפוזים", "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר", "מחכים למשיח") בהופעה מלאת אנרגיה (מכל ההופעות של שלום חנוך שראיתי בחיי, כלומר שלוש או ארבע, זו הייתה האנרגטית ביותר) וגם מלאת אהבה ואכפתיות (חנוך לא דיבר הרבה אבל שפע חום, הזכיר את החטופים והקדיש את "שיר ללא שם" לקורבנות המלחמה). הוא לא שר את "אל תקרא לי עם" ולא את "בדיוק כמוך", ואולי בכוונת מכוון מתוך הבנה – נכונה לדעתי – שאלה שירים לא מתאימים לתקופה, אבל כן הפתיע – לטובה – עם "נהמת הדממה" ("הטרור מתקרב, לפעמים הוא קרוב, להקריב את בנך לפניך") ועם "זה לא נוח", שניתן להתפרש בהקשר הנוכחי בדרכים כאלה או אחרות. בהדרן הפתיע ובידח עם ביצוע ראפ לשיר הגדול "טיול ליפו" (המקור מ-1977 עדיין טוב בהרבה; זה שיר מרכזי בהבנת תרומתו של שלום חנוך לעידן הליברלי של ישראל – על הטוב והרע שבו, של העידן הליברלי, הכוונה, לא באשר לאמן הגדול).

אבל העיקר הייתה הוויטליות; העיקר היה להתענג על אמן ישראלי גדול שהעברית שלו עברית, שהלחן לחן, שהוא אגדה בחייו – וכל כך הצטערתי שלא הבאתי את ילדיי, כי הרי מצוות "והגדת לבנך" תקפה כאן. זה חלק מהמורשת שלנו כעם. אולי אביא אותם בקרוב להופעה נוספת.

"הרבעון הרביעי", כמו כל תנועה לא קיצונית המבקשת לחתור להסכמות, לפעמים יכולה להיראות נאיבית, מגוחכת, פתטית. תמיד קל לשבת מהצד ולבטל. הרבה פעמים נעים לבוסס בשנאה. אבל זה לא היה עיקר הרושם שלי. הדוברים היו כנים, נבונים, לא באים לערוך מניפולציה על אף אחד, אכפתיים.

יצאתי מהוועידה מעודד ואמרתי לעצמי: זו המערכת החיסונית של החברה הישראלית! 5,000 האנשים האכפתיים האלה הם הכדוריות הלבנות שלנו. המערכת החיסונית עובדת!