מבקר חופשי

פורסם לראשונה בשינויים קלים במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

—

סוון בירקרטס (Sven Birkerts) הוא מבקר ספרות אמריקאי (יליד 1951). ב-1994 פרסם בירקרטס את היצירה המעניינת ביותר מאלה המוכרות לי שדנות במהותה של הקריאה בכלל וקריאת ספרות בפרט. בירקרטס דן בדקוּת בקריאה כתופעה נפשית, קרי: רגשית ואינטלקטואלית. כפי שניתן ללמוד כבר משם הספר, "האלגיות הגוטנברגיות", בירקרטס מקונן על אובדן שהתרבות עומדת בפניו כשהיא מדיחה מבכירות תרבותית את הפעילות האנושית של הקריאה. להדחה זו, לטענתו, ישנן השלכות עומק על עיצוב האישיות של דורות הלא-קוראים החדשים. עם זאת, באופן פרדוקסלי, הקריאה ב"האלגיות הגוטנברגיות" מרוממת רוח. הקריאה בספר מתרוננת מיכולות הניתוח האינטלקטואליות-רגשיות שמפעמות בו ומורעפות על קוראו. הספר ממחיש בעצם קיומו – ב- showing"", אם תרצו – את החדווה והמֶתק שצפונים בקריאה של יצירה בעלת ערך.

בתוך ספרו של בירקרטס יוחד פרק לא ארוך לניתוח ההבדל בין האזנה ליצירת ספרות לקריאתה. הפרק קצר יחסית אם כי כבר ב-1994, מציין בירקרטס, מדובר (בארה"ב) בתעשייה של מיליארדי דולרים. היום, כמובן, רבים אף יותר המאזינים לספרים ביחס לקוראיהם וכדאי שנתחקה אחר ההשלכות של השינוי התרבותי הזה. בירקרטס, כפי שהוא נוהג לאורך כל ספרו, וזה חלק מקסמו של הספר, נסמך על חוויותיו האישיות. הוא ערך בעצמו ניסויי האזנה (לקלטת; אנחנו בעידן הקסטות). האזנה תמיד נראתה לי פסיבית ביחס לקריאה, הוא מספר בפתח דיווחו על חוויותיו, דומה יותר לצפייה בטלוויזיה מאשר לקריאה האקטיבית. כשהוא מאזין, כפי שהוא מתאר בפתח הפרק, לרומן של ג'ויוס קארול אוטס מוקרא על ידי השחקנית אמנדה פלאמר, הוא מהרהר שיש דבר מה קמאי בחוויית ההאזנה לספר: האם זהו זיכְרון הקראות בילדות או דבר מה ראשוני אף יותר (הוא רומז, כמדומה, לתת-מודע קולקטיבי)?

ההאזנה לקלטות מייצגת שתי תופעות תרבותיות נרחבות יותר, מבחין בירקרטס. הראשונה: ההרגל המודרני להאזין (בתחילה למוזיקה) כאשר אנחנו עסוקים בדבר מה אחר. השנייה, המחסור בזמן שמאפיין למרבה הפלא את חברות השפע המערביות ובפרט בזבוז הזמן בהתניידות יומיומית לעבודה ובחזרה. האמריקאי הממוצע, מציין בירקרטס ב-1994, commutes, קרי: יוֹמֵם, נוסע לעבודה ובחזרה מדי יום במשך 45 דקות (בישראל, כך דווח ב-2018, הזמן המוקדש לנסיעה יומית כמעט כפול). זה, בדרך כלל, הזמן שמוקדש להאזנה לספרים.

בירקטס מציין בדקות שיש איזה קשר טמיר בין נסיעה להאזנה, דבר מה שלהרגשתו לא משתחזר בהליכה תוך כדי האזנה. הליכה לא מפקיעה אותך מסביבתך כמו נסיעה ולפיכך היא מסיחת דעת יותר. נסיעה מכניסה את הנוֹהג למצב טראנס ההולם חוויית האזנה מסוג מסוים.

כמובן וכידוע שורשי הספרות היו אוראליים, ממשיך בירקרטס. אבל המצאת הכתב הניעה תהליך התפתחותי שנגע לאופי הטקסט הכתוב. המספר האוראלי נשען על נוסחה ועל חזרתיות שיזכירו למאזיניו את מהלך הסיפור. הטקסט הכתוב, המאפשר לקוראו לדפדף לאחור, השתחרר מאילוצים אלה. כך שהתפתחות הטקסט הכתוב אפשרה לכותבים להגיע לרמות מורכבות (נרטיבית, לשונית ותחבירית) גדולות יותר. זאת משום שהספר הנקרא מניח שהקורא יכול לעצור, להשתהות ליד ביטוי או פיסקה, לבדוק במילון אם צריך וכדומה. בירקרטס, לפיכך, משער שההאזנה לרומנים מסוג מסוים קשה יותר. הוא מביא כדוגמה את וירג'יניה וולף ותומס פינצ'ון. במעבר לתרבות אוראלית יכולות להידחות יצירות בעלות מורכבות שאינה מתאימה להאזנה.

בירקרטס מדבר על הקטעים בקריאה בהם אנחנו עוצרים, מציבים את האצבע בשורה מסוימת ובוהים למרחק. כשהוא מאזין לסול בלו מקריא את "הרצוג", למשל, הוא רוֹגֵן על אותם חלקים הגותיים שהוא אוהב כל כך אצל בלו ובלו מקריא אותם באותו קצב כמו את התיאורים והדיאלוגים שלו. בירקרטס רוצה לשהות ולהרהר, ועצירת הקלטת, לדבריו, אינה דומה לפעולת העצירה בקריאה (אולי בגלל שהטקסט זמין ביעף למבט חוזר). גם השתקעות בהרהורים ואז החזרת הטייפ (או הקובץ) לאחור אינה דומה לשקיעה בשרעפים בהפסקות הקריאה.

בכלל, קצב הוא עניין מרכזי. קריאה היא פעילות בעלת קצב מודולורי, טוען בירקרטס, המשתנה הן מקורא לקורא והן לפי צורכי הקורא בהתאם לחלקי הטקסט השונים. הקורא מבטא את חירותו בקביעת הקצב. האזנה היא כניעתך בפני קצבו של אדם אחר. זאת ועוד: בקריאה אנו יוצרים את קול המספר בעזרת קול פנימי בתוכנו. האזנה מדוממת את הקול הפנימי שלנו ומציבה את קולו של הקריין במקומו, היא משולה להחרשתו של העצמי (silencing of the self).

עם זאת, בירקרטס מציין גם צדדים חיוביים (מעבר לפרקטיים, כמובן) שהוא מצא בהאזנה לסיפורים. האזנה מזכירה לנו שהצליליות של הספרות (לא רק של שירה) היא דבר מה חשוב. היא גם מאפשרת, בגלל החופש שניתן לעינינו, לחוות את העונג המוזר של לשכון בשתי סביבות בו זמנית. לטענתו, סיפורים קצרים מתאימים יותר להאזנה מאשר רומנים.

*

כאמור, הפרק שמקדיש בירקרטס להאזנה לספרים הוא קצר יחסית וגם עמדתו ביחס לחוויה אינה שלילית באופן חד משמעי. ועם זאת, מהווה הפרק הדגמה לרצינות שבה מנתח בירקרטס את משמעויות פעולת הקריאה ותחליפיה וניתן להדגים באמצעותו את תביעתו של "האלגיות הגוטנברגיות" לכך שנתייחס בכובד ראש להשלכות השינויים התרבותיים והטכנולוגיים שעוברים עלינו, שהם לא סתם "יקרו" לנו. הרי, לימד אותנו כבר סוקרטס, חיים שאין בהם חקירה ומודעות-עצמית אינם ראויים לחיותם.

בפרקים אחרים בספר טוען בירקרטס טענה עקרונית על משמעותה של הקריאה ועל הסכנה שניצבת בפנינו אם נאבד אותה. כאשר אנו קוראים, אנו יוצרים באמצעות יכולותינו המנטליות עולם שלם מסימנים על דף – עולם פנימי – ובכוחו של העולם הפנימי הזה, אם אנו שקועים בספר, לנפץ ולהשכיח את נוכחות העולם החיצוני. הקריאה היא עדות לכוחו של הלא-מוחשי לגבור על המוחשי, לכוחו של הפנימי לגבור על החיצוני. לכן הקריאה, גורס בירקרטס, קשורה לאותו מושג עמום שנקרא "נפש" או "נשמה". במובן החילוני של המושג הרי זו הפנימיות (inwardness) שלנו.

הקריאה יוצרת, אם כן, את "האני"! לא רק משפרת אותו, כפי שגורסת הסנגוריה הרגילה על הקריאה (ככזו שמפתחת כישורים מילוליים, יכולת לאמפטיה, יכולת דמיון, יכולת למיקוד תשומת לב וכו').

הקריאה היא "חציבתו של האני בסיוע משפטיו של אדם אחר".