מבקר חופשי

(רשימה שנייה)

חלק מהעניין בקריאה בליוויוס על מלחמות חניבעל הוא המעלות האזרחיות והפטריוטיזם של הרפובליקה הרומית שמתאר ליוויוס.

למשל הוא מספר שהרומים בשלב מסויים פנו אל העשירים שיממנו את המלחמה ואת הכסף יקבלו בעתיד הלא ודאי. "מעתה נוהלה המדינה בממונם של אנשים פרטיים. זה הדבר שאפיין את אהבת המולדת שלה היו שותפים כל המעמדות, ללא יוצא מן הכלל" (עמ' 230).

הנכונות הציבורית "להקל על קשיי האוצר הריק" הביאה אף להקמת קרנות למען "יתומים, אלמנות ונשים בודדות" (עמ' 251). החיילים אף ויתרו על משכורתם לשם כך ומי שלא ויתר כונה "בכינוי המעליב 'שכיר חרב'".

חלק מכוחה של רומא, בניגוד לקרתגו, היה שצבאה היה "צבא עם" רפובליקני ולא אסופת שכירי חרב.

במקרה אחר מספר ליוויוס כיצד התנדבו הסנטורים מכספם לממן את הוצאות המלחמה, אחרי נאום של אחד הקונסולים שהטיף להם לדוגמה אישית (עמ' 373).

עוד יש לציין כי הבחירות התקיימו במועדן כל שנות המלחמה, בחירות מדי שנה! הבחירות לשני הקונסולים ולשאר המשרות הבכירות ברפובליקה. ולמרות שקווינטוס פביוס מעלה את הטענה שתחלופת הקונסולים גורמת לחולשה בהיעדר רציפות פיקודית, בניגוד לצבא חניבעל בהנהגתו הקבועה, הרי שסדרי הרפובליקה אינם נפרעים. אך יש לציין ש"אימפריום", כלומר מינוי לתפקיד ספציפי, למצביאים כן מוארך.

על אף זאת, ליוויוס לא מכחד בלשונו ולא מסתיר התנהגויות נלוזות. למשל, מעין הונאות ביטוח שפשו בקרב תומכי רומא: דיווח כוזב על טביעת ספינות שלא טבעו, או גרימה לטביעתן של אוניות ודיווח כוזב על גודל תכולתן, על מנת לזכות בכספים שערבה להם המדינה (עמ' 286).

אך ככלל ליוויוס מתרפק על מידות הרפובליקה ואחרי שהוא מספר כיצד ביקשו צעירים עצה ממבוגרים באחד מפיתולי המלחמה הוא כותב:

"כיום לועגים למעריצי ימים עברו והדורות שקדמו לנו. אם אמנם קיימת אי שם מדינה של פילוסופים – יותר בדמיונם של הוגי הדעות מאשר בידיעתם עליה – אינני מאמין שמנהיגיה היו מסוגלים לרסן את תאוות שלטונם יותר ממנהיגינו, או שדבקותם-במוסר של המוניה היתה עולה באיכותה על זו של המונינו. ממש לא ייאמן שקנטוריה של צעירים תרצה להיוועץ בזקנים בסוגיית האנשים שבידיהם יבחרו להפקיד את האימפריום, שכן בימינו אפילו סמכותם של ההורים היא כה מועטת ובלתי נחשבת בעיני ילדיהם" (עמ' 358).

*

והנה רגע של שגב נוסף בסיפור המפותל הזה: מצביא רומאי מולך שולל על ידי איטלקי ששיתף פעולה עם בני קרתגו ונופל עם חילו לתוך מארב.

"בזנקו ארצה מעל סוסו ציווה על האחרים לעשות כמעשהו והמריצם לכבד את גבורתם, הדבר היחיד שהותיר להם הגורל. מתי מעט המוקפים בהמונים, בתוך עמק הכלוא בין היער להרים, מה נשאר להם מלבד המוות? עכשיו עליהם להכריע: האם יילכו כצאן לטבח בלי להשיב מלחמה שערה, או יוותרו על רעיון זה של כניעה ללא תגובה וייצאו למתקפה נועזת על האויב, ומבוססים בדמם יפלו חלל בין ערמות אויביהם הגוססים וכלי נשקם?" (עמ' 303).

*

ואנקדוטה מעניינת: המצביא הרומי שכובש סוף סוף את סירקוסי המורדת עולה בחומה "וממרומיה הביט באחת הערים היפות ביותר בתקופה ההיא המשתרעת לנגד עיניו, מספרים עליו כי פרץ בבכי – גם משום שעלץ בהישגו האדיר, וגם על חורבן תפארתה מימי קדם" (312). המצביא אף מהרהר בתבוסת המצביאים האתונאים המהוללים בסיציליה, מאתיים שנה לפני כן, במלחמה הפלופונסית.

*

חניבעל הגיע לבסוף קילומטרים ספורים מרומא, והעיר רעשה וחרדה. הוא התכתש עם הצבא הרומי אבל אז מטר מעורב בברד כבד ניתך במשך יומיים וכשהצבאות שבים למחנות מתבהרים לפתע השמיים. חניבעל ראה בזה אות אזהרה משמים. בנוסף, מספר ליוויוס, מגיעה שמועה לאוזניו של חניבעל כי עסקי הנדל"ן ברומא ממשיכים כרגיל. ואף הקרקע עליה חונה מחנהו נמכרה במחיר שאינו נופל מערכה! "הדבר נראה לחניבעל כה חצוף ומבזה – שיימצא ברומא קונה לקרקע שאותה לכד במלחמה"!

אך העובדה הזו תרמה להחלטתו לסגת.

*

אחד מהרגעים המפעימים והמותחים באופן מסמר-שיער בסיפור המלחמה מתרחש כאשר צבאו של עזרובעל, אחיו של חניבעל, פולש לצפון איטליה ומבקש לחבור אל חניבעל שנמצא בדרומה. הרומים חילקו את צבאם לשניים בפיקודם של שני הקונסולים, והצבאות שכנו במרחק של 400 ק"מ זה מזה.

הקונסול קלאודיוס נֶרו שניצב מול חניבעל בדרום ארץ המגף (או דרום-מרכז) לכד נושאי מכתב ששלח עזרובעל לאחיו ובו ביקש ממנו שיתלכדו עם צבאותיהם באומבריה, כלומר פחות או יותר במרכז חצי האי. קלאודיוס הבין שעל מנת לנצח הוא חייב לנקוט בשיטה לא שגרתית. הוא הכריז ברבים שבכוונתו ללכוד איזה עיר סמוכה שאינה בעלת חשיבות ויצא בחשאי עם מיטב צבאו במסע מזורז של מאות קילומטרים (!) על מנת לחבור לקונסול השני, להכות את צבא עזרובעל יחדיו, ואז לשוב בזריזות ולעמוד מול חניבעל! (עמ' 443).

נרו היה בטוח בתוכניתו ואומר לצבאו על תוכניתו כי: "אף על פי שהיא נראית נועזת וחפוזה, הוא מוליך אותם לניצחון שאין ספק שינחלוהו" (עמ' 444).

בחוברם למחנה הקונסול השני הסוו הבאים מקרוב את עצמם בתוך מחנה מארחיהם במיומנות, על מנת שעזרובעל לא יבחין שהצבא העומד מולו גדל משמעותית. נרו דחק בהם לפתוח בקרב מייד, למרות שצבאו עייף מהמסע. הכל תלוי כאן במהירות! גרס. כי חניבעל עתיד לגלות את התרמית ולתקוף את שארית הצבא המדולדלת בדרום.

בעזרובעל התעורר חשד שמחנה האויב "התנפח", אבל הוא לא הצליח להימנע מקרב. הקרב היה עז אך לבסוף ניצחו הרומים ועזרובעל "כראוי לבנו של חמילקרת ואחיו של חניבעל, לחם בגבורה ונפל חלל" (עמ' 449). השנה היא 207 לפנה"ס. לאחר הקרב מיהר נרו בחזרה דרומה והגיע לשם בתוך שישה ימים (450).

איזו תעוזה וברק צבאיים!