ההיסטוריון הרומי, טיטוס ליוויוס, אשר נודע בסגנונו הלטיני המשובח, כתב בעשורים האחרונים לפני הספירה ושני אלה שאחרי תחילתה יצירה מונומנטלית בת 142 ספרים על תולדות רומא. "מאז ייסוד העיר", שמה. מתוכה שרדו בידינו 35 ספרים. מתוכם, עשרה ספרים מוקדשים למלחמה הפּוּנית השנייה, קרי למלחמה של הרומאים באנשי קרתגו בין 218 ל-202 לפנה"ס. במאבק איתנים זה פלש המצביא בן קרתגו, חניבעל, לאיטליה וכמעט הכריע את הרפובליקה הרומית, עד שהוכרע צבאו סופית בקרב בטוניסיה של היום, ב-202 לפנה"ס, בידי המצביא הרומי הצעיר סקיפיו אפריקנוס (שכונה כך על שום נצחונו).
עשרת הספרים המוקדשים למלחמה עולים לכדי כמעט 600 עמודים (חִשבו וחשבו, אם כן, כמה ארוכה הייתה היצירה המלאה!) שהם יצירת מופת לכידה ונשגבת שמצויה בידינו בתרגום משובח לעברית של משה ליפשיץ ("כרמל"). מהלכי המלחמה מתוארים בקפדנות אך לא בפדנטיות, ולמרות אזכורים מעטים של אותות על טבעיים הרי שעיקר גישתו של ליוויוס "מודרנית", במובן זה שהוא מנתח את התפתחויות המלחמה באורח טבעי והגיוני.
יש כאן סיפור גדול המסופר בסמכותיות קולחת שמעט סיפורים מודרניים יוכלו להשתוות לו.
השגב נובע, ראשית, מהתפיסה של ליוויוס שמדובר במלחמת עולם בין שני העמים העשירים והחזקים ביותר הקיימים. ואכן, המלחמה מתנהלת בצפון אפריקה, בספרד, בדרום צרפת של היום, בכל רחבי איטליה וביוון. השגב נובע משלל פרטים אקזוטיים שאפיינו את המלחמה הזו. למשל: ארכימדס המסייע למתנגדי רומא בסיציליה בהמצאות מחוכמות; הפילים; הפילים בשלג; הפילים הגוועים על אדמת איטליה. השגב נובע מהנאמנות לרפובליקה, מהפטריוטיזם של החיילים הרומאים, החיילים האזרחים ולא שכירי החרב, מההתאוששות המופלאה ממפלות.
זה שגב ריאליסטי, חשוב לומר. ולכן אחת מנקודות השגב הבולטות נוגעת בדמותו של המצביא הרומי קווינטוּס פבּיוּס מקסימוס. קווינטוּס פבּיוּס הדיקטטור (ברומא הרפובליקנית הכוונה למשרה זמנית שהוענקה לאדם לצורך מטלה ספציפית) נקט באסטרטגיה של הימנעות ממלחמה על מנת להתיש את חניבעל השוהה על אדמת איטליה. חייליו כמעט מרדו בו על כך (עמ' 133). חניבעל נמצא בארץ זרה ועוינת, טוען פביוס, והמעשה הנבון הוא לא להתעמת איתו על מנת שיכלה את כוחותיו. והנה פביוס הוא אחד מגיבוריו של המעין-אפוס הזה (ניתן לטעון שבעוד בחזית היצירה מנגיד ליוויוס את חניבעל וסקיפיו, בשלל אמצעים ספרותיים, הרי שברקע, עימות לא פחות חשוב ומכונן ביצירה הזו, הוא בין פביוס "המתמהמה" לסקיפיו האץ רץ, ואתייחס לזה בהמשך הרשימות). "אכן [טוען פביוס], לעיתים קרובות מתערפלת האמת, אך לעולם אינה נעלמת. מי שבז לתהילה הכוזבת יזכה בתהילת אמת. מוטב שהבריות יכנו אותך פחדן במקום שיקראו לך אדם זהיר, מתמהמה – במקום מיושב בדעתו, מי שאינו יודע מלחמה מהי – במקום חייל ותיק קרבות. אני מעדיף שאויב חכם יפחד ממך מאשר אזרחים טיפשים יהללוך" (158). לבסוף, המתנגדים לפביוס מודים בטעותם! "נלמד לציית לאדם חכם" (149).
אחרי קרב קַנַי, בדרום איטליה, בו מובסים הרומאים בידי חניבעל תבוסה ניצחת (216 לפנה"ס), מכריזים חלקם: "הרפובליקה אבודה"! ויש מחשבות על הגירה מרומא! (170). אך הרומאים מתאוששים ממפלתם האיומה וליוויוס מציין את הכרת התודה שלהם לקונסול (לא פביוס) "שלא נואש מהרפובליקה", למרות מפלתו בקרב. אצל בני קרתגו זה לא היה קורה, מציין ליוויוס, הם היו מחסלים מצביא כושל מייד (180). ההתאוששות הזו מהמפלה היא עוד אחד משיאי השגב של היצירה.
שתי הטעויות הגדולות של חניבעל, לפי ליוויוס, היו ההימנעות מעלייה מיידית על רומא והרגלת הצבא בחיי תפנוקים ופריצות: "שם מצא במשך רובו המכריע של החורף קורת גג מגוננת מפני הקור לחייליו, שזה להם זמן רב שנעשו קשוחים והשכילו לעמוד גם בתנאים הקשים ביותר; לעומת זאת לא התנסו בחיי נוחות ומותרות ולא ידעו להתמודד עימם. וכך אירע שאנשים אלה, שהמחסור הקשה ביותר לא שבר את רוחם, הדרדרו עתה מרוב מותרות ושפע ותענוגות. ככל שהעמיקו לשקוע בחיי תפנוקים מחמת חוסר ניסיונם, כן הרבו חיים אלה לכרסם בהם. שינה ויין, משתאות ופרוצות, מרחצאות וחוסר מעש, שנעשו מושכים יותר מדי יום, כה החלישו את גופם ואת רוחם" (199).
(רשימה ראשונה בסדרה)
מבקר חופשי 