מבקר חופשי

כמה מילים לכבוד החג הישראלי היפה כל כך, שבוע הספר:

אני לא מאזין לספרים מוקלטים, נוכחות השחקן או המקריא מפריעה לי לקרוא כהלכה, לקרוא *בעצמי*; אני מאד לא אוהב פודקאסטים, צורת הנחלת ידע בזבזנית בזמן; אני כותב הודעות קצרות אך מושקעות ומוגהות באובססיביות בווטסאפ ושוטם מי ששולח לי הודעות קוליות טוב, למעט שרברבים עולים חדשים; אני כמעט ולא מצליח למצוא סדרות "איכות" בטלוויזיה שאני מתייחס אליהן יותר מאשר בידור (בגלל המדיום, לא המסר; ואני צופה רבות בטלוויזיה. בידור הוא דבר חשוב).

יש שינוי אדיר בתרבות ובחברה שלנו – ואנשים לא נותנים מספיק את הדעת על השלכותיו. מחברה אוריינית, גוטנברגית, אנחנו עוברים לחברה אורלית-אודיו-ויזואלית. יש לכך השלכות מרחיקות לכת על יכולות ההפשטה שלנו, על יכולתנו להיות אינדיבידואלים, על עולמנו הפנימי ועל יכולות הבנת העולם שלנו.

התחושה היא שהשינוי נערך ללא דיון וללא הבנת השלכותיו.

קטע מתוך מאמר שפרסמתי פעם ב"השילוח" בנושא:

"אבל כדי להבין את ייחודה של תרבות-הכתב יש להתבונן בטענה העקרונית הנוספת של בירקרטס על משמעותה של הקריאה. אני חושב שכאן מצויה התרומה העיקרית והמקורית ביותר של "האלגיות הגוטנברגיות" לסוגיה:

כאשר אנו קוראים, אנו יוצרים באמצעות יכולותינו המנטליות עולם שלם מסימנים על דף – עולם פנימי – ובכוחו של העולם הפנימי הזה, אם אנו שקועים בספר, לנפץ ולהשכיח את נוכחות העולם החיצוני. בכך הקריאה היא עדות לכוחנו הפנימי. הקריאה היא עדות לכוחו של הלא-מוחשי לגבור על המוחשי, לכוחו של הפנימי לגבור על החיצוני. האותיות והמילים הן "דבר", אבל הן לא הדבר שהן מבטאות. הן שונות ממנו. הן "מסמנות" שנעלמות לאחר שסיימו את תפקידן לסמֵן. המשמעות תופסת את מקומן של המילים כ"דברים", כ"חומר". ושוב, לכוחו של הספר ליצירת פנימיוּת, כפי שתואר לעיל, יש להוסיף את התובנה הידועה יותר על כך שהספרות מיטיבה לייצג עולם פנימי, תודעה, טוב יותר מהקולנוע והמוזיקה. אבל גם ללא התוכן הספרותי, עצם המדיום הספרותי מעודד ומחזק את הפנימיות. לכן הקריאה, גורס בירקרטס, קשורה לאותו מושג עמום שנקרא "נפש" או "נשמה". במובן החילוני של המושג הרי זו הפנימיות (inwardness) שלנו.

הקריאה יוצרת, אם כן, את "האני"! לא רק משפרת אותו כפי שגורסת הסנגוריה הרגילה על הקריאה (ככזו שמפתחת כישורים מילוליים, יכולת לאמפטיה, יכולת דמיון, יכולת למיקוד תשומת לב וכו'). ההשתקעות בטקסט היא בעלת השלכות מטפיזיות גם מבחינה זו. היא מיקום של "האני" בעולם חדש, תופעה הדומה לשינה ולמדיטציה. אנחנו מבטלים את נוכחות העולם האמיתי לטובת עולם אחר שיצרנו בעצמנו. אנחנו אקטיביים ביצירת העולם בקריאה, אנחנו מביאים את תודעתנו וניסיוננו על מנת להפוך את המילים המונחות על הנייר לעולם, אנחנו עמלים עם הסופר בצוותא ליצירת הספר שלנו. הספר הוא מעין סולם לחוויה מסוימת, סולם שאפשר לזנוח עם ההגעה (הדימוי של בירקרטס נלקח מוויטגנשטיין שמשתמש בו בהקשר אחר).

מעצם טבעה הקריאה יוצרת פנימיות. היא "חציבתו של האני בסיוע משפטיו של אדם אחר", היא מכוננת סובייקט המייצר מסימנים על דף עולם ומלואו. הקריאה יוצרת מחוז פנימי שאנו אלה שיצרו אותו ואחר כך אלה המאכלסים אותו.

וכך נוצרת לא רק ה"פנימיות" המוזכרת אלא גם תחושת חופש ושליטה של הקורא: הוא הרי יצר את האתר המנטלי הזה בעצמו, וכעת הוא שוכן בתוכו בבטחה. גם תחושת השהות בשני עולמות במקביל – עולם הקריאה והעולם "האמיתי" – מחריפה את תחושת החירות. איננו "לכודים" בעולם "האמיתי", בכל רגע אנחנו יכולים "לקפוץ" לעולם אחר. נכון, בשורש אהבת הקריאה עומד צורך בבריחה, אבל אל מה בורחים בקריאה? הבריחה אל משמעותית לא פחות מהבריחה מ. אנו בורחים אל עצם היכולת שלנו להפוך סימנים על דף לְעולם, אל היכולת שלנו ליצור עולם-בתוך-עולם, עולם סודי ונסתר. בתוך ספר ניתן להתחבא, הרי לספר צריך "להיכנס". קריאה היא יציאה מהעולם וכניסה פנימה."

למאמר בשלמותו