ביקורת על "מלון גרנד בבילון" של ארנולד בנט (מאנגלית: ארז וולק, 246 עמ', "אפרסמון")

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

זו יצירה אסקפיסטית ותו לא ולא טובה במיוחד בסוגה, אבל הבה ננסה להוציא ממנה את המיטב. ארנולד בנט (1867-1931) היה סופר בריטי פורה שכתב בסוגות רבות. הרומן הזה הוא רומן פשע ופעולה שכתוב במיומנות, בליטוש ובהומור, אך לא באופן שיוצר מתח רב (זה לא רומן בלשי, למרות הקירבה לכאורה לז'אנר) ולא בדרך המגלה כוונות ויכולות מעבר לאלה הבידוריות. עם זאת, כפי שאנסה להראות, שלא במתכוון יש בו עדות מעניינת על התקופה המתעתעת של תחילת המאה ה-20 (הרומן פורסם ב-1902; כלומר, 8 שנים לפני התאריך שוירג'יניה וולף טענה – במאמר מפורסם נגד אותו ארנולד בנט! – כי בו "השתנה הטבע האנושי").

פתיחת הרומן, והחלק הכי טוב בו, מציגה בפנינו את מלון "גרנד בּבּילון" הלונדוני, בו שועי עולם נוהגים לבלות בשהותם בבירת האימפריה, ובו מתארח מיליונר אמריקאי נמרץ בשם תיאודור רקסול. רקסול זה מבקש משקה אמריקאי ומסורב על ידי רב המלצרים המתנשא של המלון. לאחר שבתו האהובה של הטייקון, נֶלה, מחללת את הקודש ותובעת סטייק ובירה במלון המפואר ומסורבת אף היא מחליט דרקסול לעשות מעשה. הוא חוצה את הלובי, נכנס להנהלה ופשוט רוכש את המלון! אלא שחיש קל מתברר לאב ובתו, שמתגלים כאנשים חביבים יותר משהתקציר לעיל מלמד, שבמלון רוחשת קנוניה. רצח מתחולל בו, רצח הקשור בנסיכות גרמנית קטנה בפוזן, נסיכות כה קטנה, כפי שגורסת אחת הבדיחות המוצלחות בספר, שהשמש דווקא כן שוקעת עליה. נלה הנמרצת פותחת בחקירה וגוררת אחריה את אביה. היא גם מתאהבת באריסטוקרט גרמני מהנסיכות האמורה והוא מצדו לא אדיש כלפיה.

כאמור, יסוד המתח כאן אינו מרכזי, ואני מזכיר שמדובר בארץ ובתקופה בה פעל במקביל לארנולד ארתור קונן דויל. קווי המתאר של פתרון התעלומה נגלים לקורא כבר באמצע הספר. מה שמזין את הנאת הקריאה אינו המתח כי אם, בעיקר, הפעולה. תורמים להנאה גם ההומור, דמותה העיקשת והפעלתנית של נלה, אהבתה, חיי הפאר המתועדים פה, הפשיעה. בקיצור, בידור. חביב וזניח.

אבל אם נקרא את הספר לא לפי כוונת מחברו, אלא כעדות שלא מדעת על התקופה, כשאנו בעמדת היתרון של המשקיפים-לאחור, נוכל למצוא בו עניין נוסף. בצעירותי היה לי מורה חכם לתלמוד שכאשר שמע על כוונתי ללמוד ספרות באוניברסיטה המליץ לי ללמוד היסטוריה. טענתו הנבונה הייתה שההיסטוריה כוללת בתוכה הכל. טענתו נכוחה, אך נדמה לי שלפעמים התמקדות בספרות שנוצרה בתקופה היסטורית מסוימת יכולה לשפוך אור על התקופה יותר ממקורות מידע אחרים. הן משום שהספרות (הסיפורת) מציגה לנו את עולמם הפנימי של בני האדם בתקופה נידונה והן משום שהיא פורשת לפנינו את עולמו הפנימי של הכותב, שמכיל רכיבים לא מודעים שיכולים להסביר דבר מה על התקופה.

העידן בו מתחולל הרומן כונה בתרבויות מערביות שונות בשמות חיוביים. "העידן המוזהב", בתרבות האמריקאית, "הבל אפוק" בצרפת ובאירופה. הסיבה לכך היא שהיה זה עידן של שלום ארוך ושגשוג כלכלי אחרי תקופות של מלחמות. כמובן, כל זה קרס בקול שאון ב-1914.

והנה הספר הזה, באופן כמעט מסתורי, מייחס לפחות חלק מהתככנות הבינלאומית המתרחשת במלון היוקרתי למעורבות בוסנית. והרי, כידוע, מבוסניה נפתחה הרעה ב-1914, כאשר לאומן בוסני רצח את יורש העצר האוסטרי. זה, אולי, קוריוז ולא ֹשם עיקר העדות הלא מכוונת שהספר הזה נותן על תקופתו. תחילת המאה ה-20 הייתה עידן של אי שוויון מופלג באירופה ובארה"ב. היה צורך בשתי מלחמות עולם (וביניהן משבר כלכלי) על מנת שבמערב יובן שעל מנת לשמור על יציבות העולם יש צורך בצמצום הפערים הכלכליים באוכלוסייה. כפי שטענו היסטוריונים כמו טוני ג'אדט, התובנה הזו, "המובן מאליו" המערבי ב-1945, שחברות יציבות הן חברות שיש בהן יותר שוויון, התערער מאז שנות השבעים. זו אחת הסיבות למציאות המעורערת שאנו מצויים בה כיום.

והנה בנט נותן לעיוותי התקופה עדות לא מכוונת בכך שהוא מתמקד באופן לא מתנצל וללא מודעות עצמית ביקורתית באנשים עם הרבה הרבה הרבה כסף. או, לחלופין, באריסטוקרטיה אירופאית שהיחס המתפעל ממנה ומזכויות היתר שלה לא זוכה כאן לגינוי. המתח בין ה"דמוקרטיוּת" האמריקאית ל"אריסטוקרטיוּת" האירופאית נוכח כאן בהחלט, כפי שניתן ללמוד כבר מהפתיחה המוזכרת. אבל המהלך של הרומן מאחד את הקצוות-כביכול על בסיס היותם מורמים מעם, בזכות ממון או ייחוס.

לכן, כאשר מציג בנט כך את התנהלותה של אחת הדמויות, מיליונר אף הוא: "התמונה הייתה אופיינית לסוף המאה ה-19 – גוץ קטן, רגיל, מפוטם, שנולד בבית דו-משפחתי בבריקסטון, ושהבילוי הנעלה ביותר מבחינתו היה להפליג ביום א' בנהר בסירה חשמלית יקרה, מתעמת ומביס כליל, במלון השייך למיליונר אמריקאי, את נציגה של שושלת שידה נגעה בכל דף ודף בדברי ימי אירופה זה מאות בשנים" – הוא מבטא יותר משדימה בליבו על "סוף המאה ה-19".

עידן אי השוויון הגדול יקרוס בעוד 12 שנה בדם ואש של מלחמה ומהפיכה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

כתיבת תגובה