אם אינני טועה, אריך אוארבך, בספרו המפורסם והחשוב "מימזיס", אחת מיצירות ביקורת הספרות המרכזיות במאה ה-20, לא מתייחס להיסטוריונים היוונים והרומאים כשהוא מסביר את דרכה המפותלת של ספרות המערב למפגש מקיף יותר עם המציאות כהווייתה (ואם אני טועה אני מבקש סליחה ומחילה מהחוקר הדגול).
אך לי, כמי שסבור שהריאליזם אינו עוד ז"אנר בסיפורת כי אם נשמת אפו של ז'אנר הרומן (וכמובן, איני היחיד בכך, וכמה אוטוריטות סברו כך), ושיש בו, בריאליזם, השתמעות מטפיזית, בעצם היכולת של השפה (כלומר האדם, החי-המדבר) לחלוש על המציאות, ברור שלהיסטוריונים היוונים והרומים הגדולים יש זכות אבהות על התפתחות הריאליזם בספרות (הרומן הוסיף רכיב מרכזי שנעדר מכתבי ההיסטוריונים: חיי האדם הפשוט, "הרגיל"), ולפיכך הרומן "מלחמה ושלום" הוא חוליית מעבר הכרחית בין תוקידידס (לא הירודוטוס!), טאקיטוס, פלוטארכוס ועוד לבין הרומן של המאה ה-19.
בימים אלה אני קורא את הכרך עב הכרס של טיטוס ליוויוס (מלטינית: משה ליפשיץ) שכולו הוקדש למלחמת חניבעל הקרתגואי ברומא. כל ערב לפני השינה אני משוגר למאה השלישית לפני הספירה לקרב האיתנים הזה, המתואר בתאוות דיוק וחדוות סיפור. תיאור הפילים של חניבעל חוצים את האלפים או מבוססים במישור עמק הפו… ביצירת הענק הזו הסוקרת את כל ההיסטוריה של רומא מיום היווסד העיר (שלא כולה שרדה) מוקדשים כ-600 עמודים (!) לפרשה הזו בלבד, שעליה כותב ליוויוס ממרחק של מאתים שנה (במאה הראשונה לפני הספירה).
מבקר חופשי 