מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

בעקבות אסון לאומי שטיבו לא ברור עד תום עד תום הקריאה, מחליטה שירה, סופרת ידועה למדי, לעזוב את ביתה ובעלה בתל אביב ולעקור ל"מחוז כלניות". במחוז, הנמצא בסְפר הארץ, שוכנות שלוש התיישבויות. "חוות העלמות", שם עמלה קבוצת נשים בניצוחה של אחת בשם חנה מייזל על הכשרה חקלאית; "בני ישרים", ישיבה חרדית שבניה עסוקים גם בשמירה; ומחוז חפצה של שירה, "גן עדן". "גן עדן" הוא מעין קיבוץ או קבוצה בה מנסה חבורה של אנשים מבוגרים לחדש את ימי ראשית הציונות כקדם. "החברים בקבוצה אינם רשאים להחזיק ברכוש פרטי למעט בגדים, פריטים אישיים, תרופות מרשם, משקפי ראייה ושמש, וכרית אחת", נכתב במסמך ששירה נתבעת לחתום עליו. שירה, אשר סיפורה נמסר בגוף שלישי, מחנה את מכוניתה בחניית "גן עדן", מפקידה את הטלפון שלה בקבלה ומצטרפת לקבוצה. היא קמה בכל בוקר השכם לעמל יחד עם כולם, לעיתים רוקדת בערבי הריקודים הסוערים שמתנחמים בהם החלוצים החדשים, משוחחת עם אהרון דוד, מנהיג רוחני של החבורה שאת דבריו היא שותה בצמא, מתיידדת עם אחדים, מסוייגת מאחדים. האם תצליח שירה לשכך מעט את מכאוביה? את זכר האסון הלאומי? את זכר האסון הפרטי שפקד אותה וקשור בגורל של בנה אורי (שעד כמעט-הסוף לא ברור בדיוק מהו)? האם יצליחו החלוצים החדשים לשחזר את ימי ראשית הציונות? את ההתלהבות? את האמונה? את האף על פי כן?

עניין לכאורה פעוט הציק לי מתחילת הקריאה ונגע לעיקרון המארגן של חומרי הרומן. בהנחה שלנדאו כותבת על ההווה, כלומר על 2023-2024, ועל אסון דומה לאסון שפקד אותנו לפני כשבעה חודשים, וכותבת על ניסיון להתחיל שוב, לחזור להתחלה, בהווה הזה – אם כך מדוע היא שותלת בין החלוצים החדשים דמויות מהעבר? כלומר, מדוע חנה מייזל ורחל חיות ב"חוות העלמות" העכשווית, ומדוע בקבוצת "גן עדן" מצוי חבר בשם דוד שהנו "איש נמוך ונמרץ למראה, ששערו הלבן מזדקר משני צידי הקרחת שקנתה לה אחיזה ברוב שטחה של פדחתו העצומה"? ונניח ונסכין עם המעין-סתירה הזו שיש ברצון לשחזר את החלוציות של לפני מאה שנה בעזרת חלק מאותם אנשים שחיו אז, שכביכול חיים היום, מדוע נראה שבמקרה של אהרון דוד (כלומר, גורדון), ששירה מושפעת מדבריו ומציטוטיו, לא גמרה הסופרת בדעתה האם להציגו כאדם בשר ודם שחי בקבוצת "גן עדן", או כהזייה של שירה עצמה, שהכירה את כתביו באינטרנט, והיא, הסופרת, פוסחת על שתי הסעיפים? וכמו כן, מדוע בין גיבורי העלייה השנייה שהיא מכניסה להווה מצויה גם זמרת בשם "דורית", שמזכירה לכל דבר ועניין ורפרטואר את הזמרת דורית ראובני? ומדוע נדמה כי שם בנה של שירה, שאולי נפל בקרב, נקרא אורי על שם בנו חלל צה"ל של סופר חשוב?

חוסר הבהירות המקומי הזה באשר לעיקרון הברירה המארגן של החומרים שנכנסו לרומן מעיד למעשה על אי בהירות גדולה יותר. מה בעצם רצתה הסופרת לומר? ואף, בסיסי יותר, מה בעצם אירע? עם התקדמות הקריאה מתברר שאכן אירע משהו במציאות-הרומן בדומה למה שארע לנו ב7.10. בעקבות זו הוקמה חומה גבוהה בינינו לבין הצד השני (אך לא ברור לאיש עד תום מה קרה בצד השני). השליט העמיק את אחיזתו בעם והשליך את האחריות על הצבא בלבד. ואכן, איכשהו, אלה שהגיעו לקבוצה, מייחלים להתחדשות דרך עבודתם החקלאית. אך איך בדיוק, לא ברור. האם החברה הישראלית המתוארת חדלה להיות חברה פוסט-תעשייתית ואף תעשייתית וחזרה בזמן להיות חברה חקלאית? כנראה שלא. אז מה בדיוק התכלית והתוכנית של חברי "גן עדן"? לא ברור.

דבר מה אחד ברור: הרומן נכתב מדאגה ואכפתיות עמוקות לחברה הישראלית. אנחנו במציאות משברית וכל מי שאוהב את הציוויליזציה היהודית-ישראלית וקשור אליה נקרא לדגל. איש איש בתחומו, איש איש כפי יכולתו. החֶברה האהובה שלנו פצועה וזקוקה לעזרה. בוויכוח בין שירה לבעלה יונתן גורס, בין היתר, יונתן כי: "כל 'הציונות-שוב', כפי שהוא כינה את ההתיישבות המתחדשת במחוז כלניות, כשלא קרא לה 'סיביר עם זיעה ויתושים', נראתה לו מיושנת, נלעגת. 'אי אפשר להתחיל את הציונות מחדש כמו שאי אפשר להיות בתול מחדש', אמר. והסביר (מה שידעה גם בלעדיו) כיצד הציונות צמחה בעידן התנועות הלאומיות, וגם זה ממש ברגע האחרון". בוויכוח הזה, בו יונתן מרפה ידיים ומהרהר בהגירה, אני עם שירה. יש דבר כזה תופעה אנכרוניסטית, אכן. אבל ברצון בבית לא חל חוק התיישנות. כלומר, ברצון בחברה ובשפה ובתרבות ובפיסת אדמה שאתה חש בה בבית.

באחרית הדבר מספרת לנדאו על הדחיפות שבה נכתבה הספר בעקבות אירועי ה-7.10. כיצירת אמנות, כרומן בשל, הספר הזה נמהר ולא אפוי מספיק. אבל הוא מעניק עדות חשובה הן על השבר העמוק שהשברנו (בגלל הנרצחים, ההרוגים והחטופים; אזלת היד המדינית והצבאית; הקרע הנורא בעם) והן על כך שלאנשים אכפת מעתיד המקום הזה והם חושבים על רעיונות רדיקליים להבראתו.