אחד העם מסביר במאמר מ-1910 את ההבדל בין מוסר היהדות למוסר הנצרות: זה האחרון מבוסס על אהבה, זה הראשון על צדק.
ובמה מתבטא ההבדל?
הוא מצטט את אברהם גייגר, מי שנחשב מייסד הרפורמה, שמסביר שהציוי המקראי "דל לא תהדר בריבו", כלומר אל תישא פנים לעני משום שהוא עני, הוא ציווי יהודי מוסרי נעלה. מוסר הנצרות מבקש שנישא גם נישא פנים לדל, גם אם הוא לא צודק. לא כך היהדות (1).
ומפליג אחד העם ואומר: כשנוטלים את המוסר היהודי והנוצרי משדה המוסר הבין-אישי לשדה היחסים הבינלאומיים מסתבר שהאידאליזם המופלג של המוסר הנוצרי, המבכר את "הזולת" על פני "האני" (ובטח אם הזולת עני), יוצרים תגובה הפוכה, צינית, "ריאל פוליטיק" ביסמרקי, כי זה אידיאל שאף ציבור ועם לא יכול לעמוד בו: להעדיף את האויב על פניך. אך דווקא המוסר היהודי, שמתעקש על צדק ולא על מי יותר מסכן, ושלא תובע לוותר על האני למען הזולת, מביא לכך שאם מידת הצדק תובעת זו על העם לנהוג בהגינות באויביו. "ולפיכך יכלה היהדות להגיע עוד לפני אלפי שנה עד האידיאל הגדול של 'לא ישא עוד גוי אל גוי חרב', בהיות האידיאל הזה באמת אך תולדה הגיונית מוכרחת מתוך רעיון הצדק המוחלט, שהונח ביסודה של היהדות." (2).
עד כמה זה רלוונטי לימינו, שבהם נתונה אהדת רבים כל כך בעולם לפלסטינים המסכנים אך הלא צודקים. אתה לא יכול לפתוח במתקפת דמים ואז להתבכיין ולומר: אשרי – יתום (אמנם יתום שנציגיו רוצחים ואנסים) אני!
1. "ועוד לפני ארבעים שנה העיר ר' אברהם גייגר – אותו האיש שהמתקנים עכשו רואים בו את אביהם ברוח – כי מצות היהדות: “ודל לא תהדר בריבו”, היא חזיון מוסרי שאין דוגמתו. כל התורות האחרות אינן מזהירות אלא על משא פנים לעשירים ולגדולים, והאבנגליון, כידוע, הוא עצמו נושא פנים לעניים ומפריז בשבחם וגדולתם “במלכות שמים”. כל זה טוב ויפה מצד רגשות הלב, אבל מוסר הצדק מתגבר על הרגש ואומר: הרחמנות מידה טובה היא אמנם, ואם יש בידך לעזור לעני, חובתך לעזור, רק אל יביאוך רחמיך להטות כף הצדק – עד שתהדר דל בריבו!".
2. "אבל עלינו לזכור עוד גם זאת, שבלבד ביחס בין איש ואיש, יש עוד יחס מוסרי יותר חשוב, והוא זה שבין עם ועם, יחס הדורש גם הוא איזה “כלל גדול”, בשביל לשום גבול להאיגואיסמוס הלאומי, המסוכן להתפתחות המוסרית הכללית אולי יותר מן האיגואיסמוס האישי. ואם מצד זה נסתכל בהבדל שבין היהדות והאבנגליון, בנוגע אל הבסיס המוסרי, הנה נראה מיד, שהאלטרואיסמוס של האבנגליון אינו מסוגל כלל לשמש בסיס ליחוסי העמים זה לזה. העם אינו יכול להאמין בשום אופן, שהשפלת עצמו והויתור על זכיותיו לטובת עמים אחרים – הן הן חובותיו המוסריות; אדרבא, כל עם מרגיש ומכיר, שחובתו המוסרית היא לשמור על כבודו ולהשתמש בזכיותיו בשביל ליצור לעצמו תנאי חיים טובים, שבהם יוכל לפתח כחותיו הפנימיים בכל מלואם. ולפי שלא יכלו העמים הנוצרים להעמיד את יחוסם זה לזה על הבסיס המוסרי של דתם, נשאר אצלם האיגואיסמוס הלאומי בהכרח השליט היחידי בדברים שבין עם לעם, ונתרומם ה“פטריוטיסמוס” במובנו של ביסמרק וחבריו למעלת “בסיס מוסרי” שאין למעלה הימנו. – ואולם תורת הצדק של היהדות אינה מצומצמת בחוג הצר של היחס האישי בלבד. במובנה של היהדות יכול גם עם שלם לקיים מצות “ואהבת לרעך כמוך” ביחוסו לשאר העמים. כי אין מצוה זו מחייבתו להקריב חייו וכבודו לטובת עמים אחרים. חובתו של כל עם, כחובתו של האיש הפרטי, היא, להפך: לחיות ולהתפתח עד קצה גבול יכלתו, אלא שמחויב עם זה להכיר גם בזכותם של העמים האחרים למלאות חובתם זו באין מפריע, ולא יהיה ה“פטריוטיסמוס”, כלומר האיגואיסמוס הלאומי, מביאהו להשיג גבול הצדק ולהתמלא מחורבנם של עמים אחרים. ולפיכך יכלה היהדות להגיע עוד לפני אלפי שנה עד האידיאל הגדול של “לא ישא עוד גוי אל גוי חרב”, בהיות האידיאל הזה באמת אך תולדה הגיונית מוכרחת מתוך רעיון הצדק המוחלט, שהונח ביסודה של היהדות."
מבקר חופשי 