פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
כיון שהדת הינה מכשיר רב עוצמה שהמציא האדם על מנת להתמודד עם מצוקותיו, כל מי שגורל האדם וטוּבוֹ נחשבים בעיניו לא יכול להתייחס אליה בזלזול. לא יכול, או אל לו. לא זו אף זו: ככל שאתה רגיש ופגיע יותר לכאבי הקיום אתה נוֹצֵר בליבך מקום נרחב ועמוק יותר לדת, גם כאתיאיסט. בתחומי ההגות, למשל, הקירבה בין פסקל הקתולי המאמין לשופנהאואר וניטשה האתיאיסטיים גדולה, כיוון שאֵימת הקיום נגלתה לשלושתם. ולסיום הפתיח אומר: באופן פרדוקסלי משהו, דווקא מנקודת מבט חילונית הומניסטית, ניתן לראות את הדת כאחד מהגילויים האנושיים הייחודיים, המבטאים את חריגתו ועילויו של האדם. כמובן, באותם מקרים שהתרופה קשה מהמחלה הרי שיש להפסיק ליטול אותה. ודי לחכימא ברמיזא.
צ'רלס טיילור (נ. 1931) הוא פילוסוף קנדי קתולי בעל שם. חקירותיו ההגותיות נסובות על סוגיות הדת והחילון במודרניות ובכלל. בגלל דחיפותה של התופעה שהוא מתמקד בה (כאמור, מכשיר רב עוצמה להתמודדות עם מצוקה) מוּחש מייד שהוא הוגה "לעניין". רבים, רבים מדי ההוגים (והסופרים) שאתה קורא אותם ואינך מבין את הדחף שהניע אותם. על מה הם השחיתו את זמנם וזמני? ועוד הגדיל חלקם לעשות כשכתב במעורפל על נושא לא חשוב בעצם, בבחינת אוכל גרוע במנות קטנות. בקיצור, טיילור אינו כזה. וכשהוא כותב למשל באחת המסות כאן: "זהו אולי הנושא הבוער ביותר אינטלקטואלית בתרבות המודרנית", אתה מהנהן במרץ. מה הנושא הבוער המדובר? הנושא הוא אובדן הקסם מהעולם לאור תמונת המדע המודרני, ביטוי שמיוחס לסוציולוג הגרמני הקלאסי מקס ובר. התופעה הזו נחשבת למרכזית לַחילון: העולם כבר אינו מסתורי, זר אך מופלא, אלא מפוענח ומפוצח עד זרא. טיילור מחדד חידוד חשוב: בהחלט ניתן להיות מלאי התפעמות לנוכח הקוסמוס גם כפי שהוא מוצג בתמונת העולם המדעית, ואולי אף להתפעם יותר לנוכח מורכבותו האדירה הנחשפת לעיני איש המדע. אבל מנקודה אחרת, תזת "הסרת הקסם" נותרה דוחקת. מדובר באותה השקפה מדעית-פילוסופית המייחסת את יכולתנו להתפעם בעצמה לא למציאות כי אם למנגנון תודעה שלנו שנוצר כך בעקבות אילוצים אבולוציוניים. בהשקפת עולם זו אכן מוּסר לא מעט מקסם העולם. כי הרי "תוּכְנתנו" כביכול להיקסם. הדיון כאן מעניין מאד ולמעשה, אוסיף, הוא יכול להיות דיון פילוסופי נלווה לקריאה בסופר הנורווגי העכשווי, קארל אובה קנאוסגורד, שחלק ניכר מעוצמת היצירה שלו נוגע לניסיונו המוצלח להשיב את הקסם לעולם היומיום. ובמובן זה קנאוסגורד הוא סופר בעל דחף "דתי".
נושא אחד או רעיון אחד נוסף שעולה כאן בכמה גוונים נוגע לתזת החילון המערבי שטיילור מבקש לצמצם אותה. מדובר בתזה לפיה עבר המערב תהליך חילון סוחף ומיטיב בעיקרו במאות השנים האחרונות. טיילור כופר לא רק בערך התהליך אלא גם בטענה על הרדיקליות שלו. הוא מצביע, למשל, ובאופן משכנע למדי, על כך שכמה מהערכים המרכזיים שמניעים את החברות המודרניות הם דתיים ונוצריים בטיבם: "אנו חיים בתרבות שהיא מוסרית באופן יוצא דופן על רקע מה שהיה נהוג לאורך ההיסטוריה האנושית […] לכל זה שורשים נוצריים עמוקים". כקתולי ליברלי הוא רואה בהעמדתן של זכויות אדם וערכי השוויון במרכז השיח העכשווי מורשת (גם) נוצרית (ולמעשה יהודית-נוצרית; אגב, באופן כמעט בוטה, טיילור לא מתייחס ליהדות בטקסט הזה שדן בדתות). טיילור גם מבקש להגדיר את התהליך הפוליטי שעבר חלק מהחברות מערביות לא כתהליך שמפריד בין דת למדינה אלא כתהליך שמוֹנע מהמדינה להכריע בסוגיות דתיות. יש הבדל כי בניסוח הזה התהליך אינו "אנטי" דתי. למעשה, באחת המסות המעניינות כאן, הוא אף מרחיק לכת וטוען שאנחנו חיים היום את ההשפעה ארוכת הטווח של "מהפכת הציר", מושג שנלקח מהפילוסוף קארל יאספרס ומתאר את הופעתן הדי-בו-זמנית של יוצרי השיטות והדתות הגדולות בתרבויות רבות (נביאי ישראל, סוקרטס, בודהה וקונפוציוס) שיצרו תפיסות דת חדשות ביחס לאלו של האדם הקדום יותר, תפיסות שיצרו הפרדה מסוימת בין האלים לטבע, האדם לטבע והיחיד לחברה.
טיילור מזהה שלוש שיטות עיקריות באקלים האינטלקטואלי בן זמננו (בן זמנו שלו, בעצם): ההומניסטים החילוניים התולים את יהבם בתבונה האנושית (שהוא מביא כדוגמה להם את הפילוסופים יורגן הברמאס וג'ון רולס); את הניאו-ניטשיאניים אויבי התבונה (כדוגמת דרידה ופוקו – שלמען האמת נראה שלא מעניינים אותו ב"ניאו" אלא רק ב"ניטשיאניות", כלומר לא מעניינים אותו לגופם); ואותו עצמו, השייך לאלה "המכירים בטוב שמעבר לחיים". בקבוצה זו הוא מבחין בין ריאקציונרים לאנשים כמותו ששמחים על הישגי הנאורות וההומניזם. הוא מבאר את הברית האפשרית או זו שבפועל נכרתת בין כל זוג צלעות במשולש ההגותי הזה.
אך אליה וקוץ בה. ד"ר יואב אשכנזי שהקדים מבואות מצויינים לכרך כולו ולכל אחת מהמסות הוא גם מי שתרגם אותן. אבל התרגום אינו מוצלח ופוגע באופן לא מבוטל ביכולת לא רק ליהנות מהקריאה כי אם להבינה עד תום. יש דבר מה מתעתע בתרגום מאנגלית, כביכול כל ישראלי משכיל יכול לגשת למשימה. ולא היא.
מבקר חופשי 