מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות".

—

יש דבר מה כמעט מיסטי בקשר בין "עוטה עור הנמר", האפוס הגיאורגי בן המאה ה-12, שתורגם לשפות רבות, לבין תרבותנו. ראשית, שוֹתא רוּסתוֶילי, המשורר הגדול שכתב את האפוס, עלה לארץ הקודש בערוב ימיו וחי במנזר המצלבה. שנית, הפואימה הארוכה מצטטת שלושה חכמים ואחד מהם הוא דווקא רבי משה בן עזרא, המשורר היהודי שכתב עברית וערבית בספרד דור אחד לפני רוסתוילי. שלישית, נס התרגום העברי שהינו כשלעצמו נס כפול. האחד על כך שברוסיה הסובייטית רודפת העברית גדל מתרגם שבדרך לא דרך רכש בקיאות נפלאה בעברית. השני, שתרגומו זה של בוריס גפּוֹנוֹב הינו אכן יצירה עברית וירטואוזית. התרגום זכה בצדק גמור בפרס טשרניחובסקי ב-1969 (שאגב התחיל בעצמו בתרגום היצירה אך לא יסף). אחרי שאזל הספר המיוחד הזה, טוב עשתה הוצאת "הקיבוץ המאוחד" שהוציאה אותו מחדש במתכונת מפוארת.

"עוטה עור הנמר" הפך לאפוס לאומי גיאורגי על אף שאין בו גיאורגים. למעשה, ניתן לאתר באפוס הסטה כפולה מגיאורגיה בעזרת שני צמדי גיבורים זרים. צמד גיבורים אחד הוא שר צבא ערב, אבְתַנְדיל, המאוהב בבת המלך, תינָתין. צמד גיבורים שני הוא טָרִיאֵל, שר הצי בממלכת הודו, הנוהג להסתובב עם גלימה מפרוות נמר, שמאוהב מצדו בבת מלך הודו נֶסְטָן-דָרֶגָ'ן. טריאל, בעצה אחת עם אהובתו, אף הרג את מי שאביה ייעד לה ומאז יצא לגלות. אבתנדיל יוצא לעזור לטריאל להציל את נסטן-דרג'ן משבי שנשבתה ולגרום לאיחוד של הזוג ובהמשך גם לאיחודו עם תינתין. הרחקת העדות הכפולה הזו נראית לי כזו שמחזקת את התזה שמביא אורן ולדמן בהקדמתו הגורסת שהפואימה נכתבה בהשראת פרשת אהבתו של המשורר למלכה הגיאורגית, תמר, ושהוא מקדיש לה את היצירה ("למלכה תמר נרוֹנה בדמעה בדם נִמלחת"). אשוב לנקודה המעניינת הזו.

מבחינת תוכנו האפוס נע בין תיאורי ציד ולהבדיל מלחמה לבין הפלגות בתיאור יופיים של האהובים (תוך התמקדות מיוחדת בריסיהם) ובתיאור אהבתם הגדולה זה לזה (כמו גם באהבת הרֵעים הגברית שניצבת במרכז העלילה). צדים, בוכים ואוהבים הרבה כאן. יש קצת מעשי כשפים, ישנה קלות דעת בהמתה (למשל טריאל מכה במפגש הראשון כמה מאנשיו של מלך ערב) וגם מעשה ניאוף שאבתנדיל "נאלץ" לעשות בדרכו לא נתפס כדבר מה חמור. עם זאת, אכן לא מופרכת טענת ולדמן על כך שהיצירה מכילה "ערכים הומניים כגבורה, ידידות ואחוות עמים". יש בה, למשל, אזכורים של חסד שניתן לעניים על ידי השליט הנבון. יש בה העדפה של שלום על מלחמה כשטריאל מחליט לחון את הסינים ומלכם. וכמובן, האהבה שבמרכז היצירה היא אהבה הדדית שנתפסת כנעלה על שיקולים פוליטיים ותועלתניים.

אבל נדמה לי שעיקר סגולתה של הפואימה בשפת המקור, ואותה מעביר בהצלחה נפלאה המתרגם, היא לשונית ושירית. היצירה הממושקלת והמחורזת הזו היא בעלת קצב מוזיקלי מהפנט, קצב של מכונת ירייה, אם לגנוב דימוי ממבקר אחר על ספר אחר. ושפתה העשירה מהפנטת. אולי כדי להדגים את הווירטואוזיות אעשה זאת באמצעות אמצעי פואטי שחוזר כמה וכמה פעמים במרובעים המשוכללים של הטקסט הזה. מדובר בהפגנת יכולת לשונית של המשורר (והמתרגם, שאני משער שהלך בעקבותיו או בהשראתו) בכך שהוא משתמש בסופי כל שורה באותה מילה אך היא מתפרשת במשמעות שונה. "ויהום אותי השבר ואזוע ואחול (רעדתי)/ ואחשוב: אל נא אמותה, אל אשכב – ואז אחול (אקווה, אייחל)/ אתרוצץ ואחפשנה ועל כל תבל אחול (במובן של אזדמן)/ זאת העת אשר קוראת לי, תרקידני ואחול (ארקד)". כאמור, הווירטואוזיות הספציפית הזו מופיעה כאן פעמים רבות. חשוב לומר שכמו בקריאת חלק מהפרקים באיוב ובנביאים האחרונים ובשירת ימי הביניים ללא פירוש לא תמיד קל או אף אפשרי להבין את כוונתם של רוסתוילי/גפונוב. שלונסקי וגפונוב הוסיפו פירושים בסוף הפואימה אבל אלה חלקיים. למרות זאת הקריאה כאן שווה את המאמץ בהיותה טבילה במקווה טהרה עברי זך שרוחץ את אחת הפנינים בספרות העולם.

מה מקומה של היצירה ביחס לספרות זמנה? כשקראתי אותה לא יכולתי להימנע מלחשוב על תזה מפורסמת של הפילוסוף השוויצרי דני דה רוז'מון, בספר שראה אור לראשונה ב-1939 ונקרא "אהבה בעולם המערבי". דה רוז'מון טוען שתפיסת האהבה במערב נולדה במאה ה-12 בשירת הטרובדורים ובמיתוס של טריסטן ואיזולדה בני אותה מאה. זו תפיסת אהבה שמעלה על נס את האהבה מרובת המכשולים, הלא מוגשמת, האהבה שסופה מוות. דה רוז'מון טוען אף שמקור התפיסה הזו בתפיסות מזרחיות מניכאיות (שהגיעו דרך ארמניה, הוא אומר באחד המקומות). והנה "עוטה אור הנמר" הוא יצירה "מזרחית" בת אותה מאה הרת גורל והיא מעמידה במרכזה את האהבה! אלא שבפועל התיאור כאן אינו עולה בקנה אחד עם המסורת שמתאר דה רוז'מון כיון שמדובר כאן אמנם באהבה מרובת מכשולים אבל באהבה שסופה טוב, באהבה מוגשמת. אלא אם…אלא אם אנחנו נזכרים בתזה החצי חוץ ספרותית (כלומר שרמזים לה קיימים בטקסט), שהספר נכתב על אהבתו הנכזבת של רוסתוילי למלכה תמר! והרי זו היא אהבה חצרונית קלאסית שעולה גם עולה בקנה אחד עם התזה של רוז'מון!