הכתבה באולפן שישי השבת על שלוש האימהות השכולות (שרית זוסמן, איריס חיים וגלית ולדמן ששכלו את בן זוסמן, יותם חיים ואריאל בן משה) הייתה מרגשת כל כך בדיוק בגלל ששלוש הנשים המרשימות והאציליות כל כך הללו מקדשות את החיים ורואות בקורבנן תרומה ל*חיי* החברה שלנו.
תאוות החיים, תאוות הבנייה, תאוות האהבה, היא זו שהצילה, מצילה ותציל את החברה שלנו. היא זו שבגללה ננצח.
אויבינו בחרו בהיפוכה. שום תירוץ לא יעזור: ב2005 ניתנה לאויבינו ההזדמנות לבנות את חבל הארץ שלהם, לפתחו לדוגמה לבאות, והם בחרו בדרך ההחרבה, של הזולת ושלהם עצמם. את כל אונם הם השקיעו בניסיון להכאיב, את כל הכוח היצירתי שלהם השקיעו בצבאם בעוד אחיהם חיים בעוני מחפיר. חשוב להם יותר להמית בנו מאשר להציל את בני עמם.
ולכן הם יפסידו.
מים רבים ואף שטפונות לא יכבו את האהבה.
מבקר חופשי 
תגובות
גם אם פלשתינאית רואות במות בנם (השאיד) תרומה ׳ ל׳חיי׳ החברה שלה. ולכן הפסדנו בכל מקרה וגם היא. עצוב.
מותו של בנה יכול היה להימנע אם במקום לאגד את כל הכוחות ל"התנגדות", בני עמה ב-2005 (וגם קודם לכן) היו שוקדים על פיתוחה האזרחי של רצועת עזה, כפי שהוצע להם שוב ושוב. המוות של בנה נבע מהתנהלות בני עמה (שגם לא דאגו לו למקלט, אלא רק למנהרות ללוחמיהם). יש משהו מטריד בתגובה האוטומטית האופיינית שלך, אתה יודע למה? כי אני מחפש את ה"יעקובים" של הצד השני, אלה שבבלוג מקביל בעזה כותבים בשיטתיות נגד התוקפנות של בני עמם, שבטוחים שעמם הוא הטועה והשוגה, ואינני מוצא. יש משהו פגום בחוסר היכולת לזהות תוקפנות שמופנית אליך ולהשיב באש.
אריק, נשמע לי שדווקא אתה על אוטומט בחודשים האחרונים. מה הכעס והתוקפנות? אני שמח שאמי ז״ל לא היתה אומרת לאומה דברים כאלה ובטוח שלא היתה מתקרבת לאף מיקרופון. ודווקא חונכתי בבית נהדר וציוני והגון.
בדיוק חשבתי היום שהחמאס וחיזבאללה "מכירים" אותנו לפי מה שהם רואים בתקשורת שלנו, עם הפאנליסטים והפרשנים ושם אכן יש דמורליזציה ופלגנות והסתה, דרמטיזציה של "אדם נשך כלב" אבל הרוח האמיתית הפנימית שבכל אחד מאתנו, ולא מתגלה בד"כ בתקשורת – אני בטוחה שהיא חזקה יותר ממה שהם חושבים.