מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

• להשבת החטופים ולשלום חיילי צה"ל

זו הייתה יכולה להיות יצירת מופת. וכמו כל יצירת מופת אמיתית, כזו שידענו במודע, או חשנו בלא מודע, שאנו זקוקים לה זה מכבר. ונושאה של יצירת המופת הפוטנציאלית שקארר ניצב על סיפּהְ הוא הדין וחשבון הנוקב שמגישה (סוף סוף!) הספרות הנסוגה, ובייחוד ז'אנר הרומן המערבי, לניו אייג' ולפילוסופיות המזרח אסייתיות המנצחות. דין וחשבון ודו קרב.

עמנואל קארר הוא כותב אוטופיקשן מרכזי בספרות זמננו. לא לחינם קנאוסגורד מהלל את כתיבתו. ספרו שקדם ל"יוגה", "המלכות", היה עירוב של דיון מאלף בראשית הנצרות בדין וחשבון אישי של קארר על מקומה של הדת בחייו. דין וחשבון ודו קרב. זה היה אחד מהספרים המשמעותיים ביותר של המאה שלנו. בעצם קארר הציב בו, כפי שהוא עושה גם ברומן הנוכחי, את שתי רגליו הספרותיות בשתי טריטוריות מרכזיות בספרות ותרבות זמננו. רגלו הימנית בטריטוריה האוטוביוגרפית (קנאוסגורד) ואילו רגלו השמאלית בטריטוריה הדתית (וולבק, בו הוא מקנא בגלוי, כולל כאן, או פראנזן, שהצטרף באיחור-מה לעיסוק בנושא). "יוגה" יכול היה להיות "המלכות II", "המלכות" שעוסקת ברוחניות המזרחית, הפופולרית כל כך במערב.

יצירת המופת בהכנה תפחה לה יפה בשליש הראשון של הרומן, כשקארר מדווח על התנסויותיו בסדנת ויפאסנה בבית אחוזה כפרי בצרפת בינואר 2015. כולנו זוכרים מה עוד קרה בצרפת בינואר 2015, כך שמתח אירוני נבנה מההתחלה בין השלווה של הסדנה למה שקרה בפריז באותו זמן (סדרת הפיגועים שהחלו ב"שרלי הבדו"). התיאור הצמוד של התרחשויות הויפאסנה מועשר בסב טקסט ולעיתים בטקסט בניגודיות ובהקבלה הנמתחות בין עבודת הסופר ל"עבודת" המודט. שניהם מתבוננים במתרחש פנימה. שניהם כוללים מידה לא מבוטלת של נרקיסיזם. כי קארר ער לעובדה האירונית שהטכניקה שנועדה להיפטר כביכול מה"אני" היא פרקטיקה נרקיסיסטית להפליא (דבר מה המוחש בחריפות כשהעולם בוער בחוץ). קארר גם ער לעובדה המבדילה בין כותב הרומנים למודט: כותב הרומנים מתעניין בתופעות, בסמסרה, בצעיף המאיה, לא רק באור המסמא או ברִיק שמאחוריהם. וקארר הנבון יודע שאמנם "האני" הקטן לא מספק, אבל גם לא מספקת הרוחניות המופלגת. זה המצב האנושי. וקארר סובב וחג סביב תובנה גדולה כשהוא אומר בסוף השליש הראשון בערך של "יוגה" את המשפט המהמם: "אני סבור למשל ששיעור האמת גבוה יותר אצל דוסטויבסקי מאשר אצל הדלאי–למה". הייתי רוצה להרחיב כאן ולומר שאכן הרומן המערבי הוא תופעה רוחנית שמתנגדת לפילוסופיות המזרחיות בשתי נקודות עקרוניות. הרומן מושתת על עלילה, כלומר הוא מדגיש את יסוד ההתפתחות בזמן, בניגוד להווה הנצחי אליו חותרת המיסטיקה המזרחית. ובנוסף: הרומן מושתת על "האני" האינדיבידואלי ונבחן ביכולת לשרטט "אני" ייחודי כזה. בכך הוא שונה מהותית מהרוחניות המזרחית הגורסת ש"אין אני". קארר חג, כאמור, סביב זה, לא מנסח זאת בדיוק כך. הוא כן מדבר באופן מעורר השראה על מונטיין כמי שממוקד ב"אני" ודווקא מתעניין במחשבות "הקטנות" העוברות בראשו ולכן כמי שמהווה אנטיתזה ליומרה של המדיטציה. כך או כך, קארר מעשיר אותנו מאד בשליש הראשון במחשבה על שתי התופעות הרוחניות הללו, הספרות והפילוסופיה המזרחית, ועל הצמד הזה, המקיים דו שיח ודו קרב, "האני" והדת.

הוא חג, עמנואל, אבל מהשליש הראשון מועד ונופל, אם להיעזר במאיר אריאל. הסיבה לכך אינה קשורה לשערורייה שנלוותה לצאת הספר בצרפת ב-2020, למרות שהיא אליבי מושלם. הסתבר אז שקארר נאלץ להשמיט מהספר את תיאור חיי הנישואין שלו שהגיעו לקיצם בגלל דרישתה החד משמעית של אשתו לשעבר. הוא מתייחס לכך ברמיזה בטקסט שלפנינו. ואכן, ברור לכל קורא שחסר כאן חלק, חלק שמתאר את תוצאותיה הקונקרטיות של בגידה שבגד קארר באשתו. אבל, כאמור, זה אליבי בלבד. הבעיה של הספר הינה הפיזור. קארר מדבר על יוגה ועל טאי צ'י ועל ויפסאנה ומדיטציה ויחסו לכל אלה, ואז על שארלי הבדו, ואז על הדיכאון החמור שפקד אותו בעקבות ה – (אסור לו לומר) ואשפוזו בבית חולים פסיכיאטרי ואז על משבר הפליטים עת הצטרף לארגוני סיוע באיי יוון. קארר תמיד מעניין, כמעט תמיד. והוא מתוחכם ומנסה לתפור את החלקים השונים למכלול לכיד. אבל התחושה בסוף היא של ספר מפורד.

ובהקשר זה אני רוצה לומר משהו על נרקיסיזם. אוטופיקשן מואשם תדיר בנרקיסיזם. קארר המתוחכם יודע גם יודע זאת, והוא סבור בהחלט שזה נכון, והוא אף שש לדבר על זה, כי הוא, ובכן – . אבל הטענה הזו אינה מוטעית כי אם לא רלוונטית. השאלה אינה אם הסופר נרקיסיסט. כל הסופרים נרקיסיסטים. ואולי הגדולים ביותר הם אלה שמסווים זאת יותר מכל (הפרעת אישיות נרקיסיסטית כוללת יכולת ניהול של הרושם שאתה מותיר באחרים). כשדנים ביצירת ספרות השאלה הנכונה אינה אם הסופר נרקיסיסט, אלא אם הספר נרקיסיסטי. כלומר, האם זהו ספר שלוקח יותר מאשר מעניק. במובן זה ספר משעמם הוא ספר נרקיסיסטי. ספר לא אפוי הוא ספר נרקיסיסטי (אכן גם ספר שהנרקיסיזם שלו לא בשליטה – אמנותית! – הוא ספר נרקיסיסטי). בקיצור, ספר שרוצה מאיתנו תשומת לב אך לא מעניק מספיק בתמורה.