מבקר חופשי

במעמקי הארכיון הממוחשב שלי גיליתי את הביקורת הזו, שכתבתי במעריב בקיץ 2005, ולא העליתי לבלוג (שלא היה קיים עוד). אני מניח שזו אחת הביקורות הראשונות שפרסמתי ב"מעריב", בו כתבתי בין 2005 ל-2011.

*

שני דברים, שרלוונטיים להתרשמות היום מ"מומיק", קרו מאז 1986 (עת ראה אור "עיין ערך אהבה", אשר "מומיק" הוא חלקו הראשון). הסופר הצעיר דויד גרוסמן נהיה ל"גרוסמן", אחד מבכירי הסופרים הישראליים; התֵימה של "הדור השני" לשואה, לא מעט בזכותו, הפכה לתימה מעוּבּדת בתרבות הישראלית.

אני שייך לאותם קוראים שלא צלחו את החלקים הנוספים של "עיין ערך אהבה", אשר היו "אקספרימנטליים" במפגיע. אולם חווית הקריאה בחלק הראשון יחד עם הקריאה במעין-הרחבה שלו ב"ספר הדקדוק הפנימי" זכורות לי כחוויות עזות. המפגש המחודש עם "מומיק" מתגלה כמפגש עם יצירה מורכבת ומענגת אך איכשהו מסעירה פחות מכפי שציפיתי. אולי הציפיות מ"גרוסמן" גדלו עם השנים (הסבר שאולי נשמע לא הוגן במיוחד אבל אי אפשר להתעלם ממנו) ואולי תֵימת "הדור השני" נשחקה.

רגע לפני הדיון ב"מומיק", יש גם לתהות על הוצאתו המחודשת. ספריו של גרוסמן לא פסו מן הארץ בעוד סופרים מצוינים ונידחים משוועים להצגתם מחדש (מפעל שהמו"ל של גרוסמן, פרי, אינו טירון בה. ע"ע פוגל). האם הספרות צועדת בעקבות המנהגים הקלוקלים של "חידוש" שירים ושל הופעות "איחוד" חמדניות שנפוצים במוזיקה הפופולרית? האם "הפירוק" של "עיין ערך אהבה" הוא התשובה הספרותית ל"איחוד" של משינה או למחזור של שלום ושלמה?

מומיק הוא כרוניקה, מצמררת לפרקים, של הידרדרות נפשית, המתרחשת בסוף שנות החמישים, של מומיק נוימן, בן "תשע ורבע" שהוריו ניצולי שואה. מומיק, בן יחיד המבודד גם חברתית, מבין ואינו מבין מה שעבר על הוריו וחבריהם "שם" ומחליט, באמצעות "עבודה ריגולית", "להרכיב מחדש כמו בפאזל את ארץ שם, שנעלמה לכולם" (עמ' 27), "ארץ שם, שעליה אסור לדבר יותר מדי, ומותר רק לחשוב עליה בלב ולהיאנח בקרִעֶכץ ארוך" (עמ' 20). ההתעסקות האובססיבית שלו במה שהוריו מסתירים ממנו גוברת עם המעבר של דוד האם, אנשל, סופר ילדים שדעתו נטרפה עליו בשואה, לביתם.

ההישג הראשוני של גרוסמן, בו נפגש הקורא מייד, הוא לשוני. גרוסמן צמוד לתודעתו של מומיק ומעביר אותה באופן אמין מבחינה לשונית, באופן המתאים הן לגילו של מומיק, הן לתקופה שבה מתרחש הסיפור והן להוויה האנושית הזעיר-בורגנית וה"יידישיסטית" שמוצגת בו.

דרך הלשון מראה גרוסמן איך התודעה הילדית של מומיק "סופחת" אליה את תודעת המבוגרים. "את זה סבתא הֶני סחבה דרך חצי עולם" (עמ' 13); "ובֶּלה דיברה אתם ככה, שכבר נהיה להם מצפון לכל החיים" (עמ' 20); "והיא לבדה, בעשר האצבעות האלה" (עמ' 18). השפה האופיינית למבוגרים ("דרך חצי עולם", "נהיה להם מצפון", "בעשר האצבעות האלה") משתלבת במבע של מומיק באופן טבעי. לעתים ההשתלבות הזו אינה "חלקה" ואירוניה נוצרת בגלל הפער בין שפת המבוגרים למומיק שלא ממש מבין אותה: "היא בעצם אישה מאד די יפה" (עמ' 23); "ויש רק בעיה אחת קטנה, וזה שלא יוצאים להם ילדים, כי איטקה עשתה כל מיני מחקרים כשהיא הייתה שם" (עמ' 37); "מטוסי הסופֶּרמיסטר, שנקבל מירְצֵשֶם מידידנו ובעלי בריתנו הנצחיים הצרפתים" (עמ' 43). אולם הן באופן "החלק" והן באופן "הצורם", שפת המבוגרים שמשתלטת על מומיק משמשת את גרוסמן כמטאפורה רבת עוצמה לתימה המרכזית של הרומן: המחנק שמטיל על מומיק עולם המבוגרים באופן כללי.

מומיק אינו רק מצטט או משבש; גרוסמן מראה איך לעתים, דווקא בגלל תמימותו, מגיע מומיק לתובנות מעמיקות. מומיק, למשל, מהרהר בכך שהמִִסְפָּר על היד של אנשל הוא מספר כספת שצריך לסובב אותו נכון כדי לשחרר את הסב הכלוא בפנים; או שהמספר, בגלל שאינו יורד במים, הוא מספר "שכתבו אותו לא מבחוץ אלא מבפנים, אולי יש מישהו בתוך סבא ואולי גם בתוך האחרים והם קוראים לעזרה" (עמ' 28).

הישג מרכזי של גרוסמן מצוי באופן שבו משורטטות הפאזות השונות בהתמוטטות הנפשית של מומיק דרך המשימה שהוא מציב לעצמו. מומיק, ששומע על "ציידי הנאצים", מדמיין לו "חיה" נאצית שמוטל עליו להורגה על מנת להציל את הוריו. גרוסמן עושה ב"טעות" הילדותית הזו שימושים מגוונים (מלבד השימוש הישיר: המחשת האופן המאיים בו נתפסת השואה בעיני מומיק). מומיק, הילד המבודד, מזדהה בחלוף הזמן עם החיה מבודדת ("הוא ניסה לצייר אותה, והיא יצאה לו כמו איזה דוב קוטב בודד, כועס על כל העולם ושונא אותו" – עמ' 83); או שנוהג כלפיה בסדיזם שאינו קשור לאימי הנאציזם אלא לכעסים שלו כלפי הוריו ("לפוצץ את כל הראשים של החיה הזאת רק בשביל שהיא תרגיש פעם אחת מה שהוא מרגיש" – עמ' 97). בהערה מינורית: תחושתי היא שהטיפול של גרוסמן בסוגיית ההידרדרות של מומיק קוהרנטי מבחינה ספרותית אולם לאו דווקא "נכון" כייצוג ריאליסטי של שיגעון.       

לסיום, לחובבי הפוליטיזציה של הספרות, בהחלט אפשר למצוא ב"מומיק" ייצוג של ניצני הטמעת "מורשת" השואה בתוך עולם הסמלים הציוני; הטמעה שזוכה לביקורת פוליטית בעשורים האחרונים בגין הגישה ה"קורבנית" שהיא מקדמת. מומיק מצייר למשל את ניצולי השואה בתוך בולי המדינה, מצייר את מוטל בן פייסי החזן כצנחן ומחליף באטלס את שמה של תל אביב לבּויבֶּריק (עמ' 86). לטעמי, בהשוואה לחוויה הרגשית החזקה שמעניק "מומיק", זו אמירה שולית.