המאמר פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
דויד גרוסמן, מבכירי סופרינו, בן שבעים. הוא נולד ב-25 לינואר 1954. הוא היה בן שלוש עשרה ב-25 לינואר 1967. פרשת השבוע בשבת הסמוכה ל-25 בינואר באותה שנה הרת גורל (תאריך שנפל אז ביום רביעי) הייתה פרשת "יִתרוֹ". לה נלוותה הפטרה ידועה מהנביאים, חזון ההקדשה של ישעיהו לנבואה, המצוי בישעיהו פרק ו'.
יסוד גדול לי להאמין שדויד הנער קרא את ההפטרה הזו אז, באותה שבת חורפית בינואר 67'. ובכל מקרה, וכאן אין זה עניין של אמונה אלא של ודאות גמורה, ברי שהוא מכיר את הפרק הזה היטב והוא מסמן לו דבר מה תשתיתי. מאין לי זאת? כי זו היא בדיוק ההפטרה שקורא אחד מהגיבורים החקוקים ביותר בזיכרון של גרוסמן, אהרון קליינפלד, גיבור "ספר הדקדוק הפנימי". "ביום חורף נעים, בשבת לפני-הצהריים, עלה אהרון לתורה. כשראה למולו את מגילת הספר, את האותיות המצוייצות, התפוגגה כל המתיחות שלו, והוא שר והריע בכל לבו, 'ויעף אלי אחד מן השרפים, ובידו ריצפה, במלקחיים לקח מעל המיזבח…' אבא עמד לידו, מסורבל בטליתו, פניו אדומים ומתפקעים מתוך עצמם, מגמגם אחר אצבעו של הרבי את פרקי הקריאה שנועדו לו, ואהרון התרונן: 'ויַגַע על פי, ויאמֶר, הנה נָגע זה על שפתיך, וסר עווֹנךָ, וחטאתך תכופר…'" (עמ' 111).
חשוב לומר: אהרון אינו דויד. קליינפלד אינו גרוסמן. גלגולי האוטוביוגרפיה בספרות הבדיונית מפותלים. האָמָן, כמעשה הרקדן בגופו, משתמש בחייו לצרכיו האמנותיים. הוא בורר, מבליט, מצניע, מעצב, הכל לפי הזדקקות אמנותו. למעשה, כשמחשבים, הבר מצווה המתוארת ב"ספר הדקדוק הפנימי" מתרחשת בחורף 1966, לא 1967, ואילו ביוני 1967, בו מסתיים "ספר הדקדוק הפנימי", אהרון בן ארבע עשרה וחצי, בעוד גרוסמן היה אז בן שלוש עשרה וחצי. ואף על פי כן ברור דבר אחד: הטקסט מישעיהו ו' מרכזי ביותר להבנתם העצמית של אהרון וגרוסמן. זאת משום שאי אפשר להפריז בתפקידו המרכזי ב"ספר הדקדוק הפנימי" ואי אפשר להפריז במרכזיות "ספר הדקדוק הפנימי" להבנת גרוסמן הסופר.
אך מה קיבלו אהרון וגרוסמן מישעיהו פרק ו'? אלה, לדעתי, היסודות שקיבלו אהרון וגרוסמן (ביחד וכל אחד לחוד בדרכו) מהטקסט: א. תודעת נבחרוּת ושליחוּת ("את מי אשלח ומי ילך לנו? ואומר: הנני שלחני"). ב. השליחות מופנית אל עם שלם ("לך ואמרתָ לעם הזה"). ג. תודעת טומאה וחטא הן של העם והן של היחיד השליח ("כי איש טמא שפתיים אנוכי ובתוך עם טמא שפתיים אנוכי יושב"). ד. השליחות אל העם חסרת סיכוי מפאת אטימותו ("שמעו שמוע ואל תבינו […] הַשְמֵן לב העם הזה"), אך נזקקת כל כך כי אסון נורא קרֵב אל העם הזה ("ערים מאין יושב, ובתים מאין אדם"). ה. האפשרות של היחיד להיטהר מצויה בהיטהרות המתחוללת בשפתיו, כלומר היא היטהרות שקשורה למילים, בהינתן מיקומה במוצא המילים, השפתיים ("ויאמֶר הנה נגע זה אל שפתיך וסר עונך וחטאתך תכופר"). ו. חשיבותן של המילים והספרים אצל אותו עם בכלל; חשיבות המתבטאת בכך שכל התכנים המוזכרים ניתנים בתוך טקסט שנקרא באופן ריטאולי בבתי הכנסת של העם הזה מזה אלפי שנים ("כשראה למולו את מגילת *הספר*", כותב גרוסמן ובוחר את מילותיו בקפידה, כרגיל אצלו).
*
"ספר הדקדוק הפנימי" ראה אור ב-1991 וחלקים נרחבים ממנו שוכנים לבטח בפסגת יצירתו של גרוסמן. לצידם, לטעמי, שוכנים באותה פסגה חלקים נרחבים ב"אישה בורחת מבשורה" (2008) ו"נופל מחוץ לזמן" (2011) וכן המסה הנהדרת שכתב גרוסמן על שמשון ("דבש אריות", 2005).
אהרון הוא הדמות המפותחת ביותר בשורה של דמויות גרוסמניות אופייניות לו של ילדים, נערים וגברים צעירים, מוכשרים ורגישים, שעוברים משבר נפשי קשה. המשבר קשור בחלק מהמקרים לגילוייה הראשונים של המיניות ולמתח בלתי פתור עם ההורים ואולי בעיקר עם דמות האם. דמות הילד הרגיש הוצגה ככל הנראה לראשונה ביצירת גרוסמן בנובלה "רץ" (ראתה אור לראשונה בְּספר בְּספר בשם זה ב-1983). נובלה זו ראתה כעת אור מחדש ביחד עם נובלה מוקדמת נוספת, "חמורים", בקובץ שהוציא מנחם פרי ב"הספרייה החדשה" לרגל יום הולדתו העגול של גרוסמן.
ב"רץ", הכתוב באופן מעניין בגוף שני בו פונה הגיבור לעצמו, ואשר נטען באנרגיית הריצה, אותה רץ בזמן ההווה של הסיפור הגיבור, חייל בבסיס מצפון לירושלים, מבסיסו לכיוון העיר, כשבמשך הריצה הוא מהרהר בחייו, המשבר הנפשי פרץ בעקבות משגל לא מוצלח של הגיבור. יש לשים לב שהמשבר כרוך ברתיעה מהגוף ומהוולגריות של הגוף: "וכאן רק אתה-עצמך עומד מול המעשה, שיש רק דרך אחת לעשותו, היא הדרך שאותה עושים כולם, וזה הדבר המבעית מכל, וכעת לא חוכמתך הידועה ולא חינך, ולא העתודות שאתה נושא עמך, יכולים לסייע לך, אלא גופך הוא שצריך להיענות לאיזו קריאה רחוקה". יחסיו של הגיבור עם אמו, כותבת ביוגרפיות מצליחה, טעונים מאד וקשורים לַמשבר שנקלע אליו בגיל ההתבגרות. על אודות המשבר הזה תוהים כולם, פסיכולוגים והורים: "מה קרה פתאום בגיל חמש-עשרה וחצי […] שהותיר אותך תָלוש וקפוץ בפני עולם שהסביר לך פנים יותר מאשר לרוב בני גילך?".
דמות הילד הרגיש פותחה ב"מומיק", החלק הראשון מ"עיין ערך: אהבה" (1986). "מומיק" הוא כרוניקה, מצמררת לפרקים, של הידרדרות נפשית, המתרחשת בסוף שנות החמישים, של הגיבור, מומיק נוימן, בן "תשע ורבע", שהוריו ניצולי שואה. מומיק, בן יחיד המבודד גם חברתית, מבין ואינו מבין מה שעבר על הוריו וחבריהם "שם" ומחליט, באמצעות "עבודה ריגולית", "להרכיב מחדש כמו בפאזל את ארץ שם, שנעלמה לכולם", "ארץ שם, שעליה אסור לדבר יותר מדי, ומותר רק לחשוב עליה בלב ולהיאנח בקרִעֶכץ ארוך". "עיין ערך: אהבה" היה ספר חלוצי בעל חשיבות תרבותית רבה. הוא פתח את גל העיסוק בדור השני לשואה והקדים, למשל, בשנתיים את אלבומיהם של יהודה פוליקר ("אפר ואבק") ושלמה ארצי ("חום יולי אוגוסט") שעסקו בנושא.
דמות הילד הרגיש נוכחת גם, נדמה לי, בחלק העוסק בילדותו של הסטנדאפיסט, דובל'ה ג'י, ב"סוס אחד נכנס לבאר" (2014). שם, פחות או יותר לקראת אמצע הרומן, מתכנס הסיפור הקליל על הופעת סטנד-אפ בבאר לסיפור עוצר נשימה שמספר דובל'ה לקהל, סיפור מילדותו. זה סיפור רציני עד אימה, הנוגע ליחסיו עם אמו ניצולת השואה ואביו העניים בירושלים של ראשית שנות השבעים, סיפור שגרוסמן מוליך אותו באופן מיומן ומותח מאד עד לסוף הרומן.
למרבה הפלא, הדמות הזו של הילד המוכשר אך הלא מובן, זה שחש זר ומרגל במשפחתו, מצויה גם בדמותו של שמשון הגיבור, כפי שהיא משורטטת בפרשנותו הווירטואוזית של גרוסמן במסתו.
גרוסמן, בעיני נץ של מבקר, מבחין כי אשת מנוח אומרת לאישהּ, הלא הוא מנוח, על שמשון כי "נזיר אלוהים יהיה הנער מן-הבטן עד יום מותו". את המילים "עד יום מותו" הרי לא שמעה האישה מהמלאך המבשר! "וזו בלי ספק תוספת מעוררת תמיהה: אשה שזה עתה בישרו לה כי היא עתידה ללדת את ילדהּ לאחר שנים של עקרות, מספרת לבעלה על הצפוי לבנם, ומוסיפה – עד-יום מותו?!". מכאן רוקם גרוסמן טענה מרכזית הנוגעת לשמשון: הטרגדיה שלו היא הזרות שחשה כלפיו משפחתו מלידה ומבטן. הוא שלהם ולא שלהם, הוא שלהם על תנאי, כי הרי ייעודו "להושיע את ישראל". וכל חייו ישאף שמשון להיות איש רגיל, ילד רגיל, ככל האדם ("אם גולחתי וסר ממני כֹחי וחליתי והייתי ככל-האדם", הוא אומר לדלילה!). כל חייו ינסה שמשון לעשות את הבלתי אפשרי בשבילו: להוציא מתוק מעז, אהבה מריחוק, אינטימיות מבנות פלישתים.
ודמות הילד-נער-גבר צעיר הרגיש נוכחת גם בעוד חלקים ביצירת גרוסמן.
*
כאמור, דמות זו מפותחת יותר מכל ב"ספר הדקדוק הפנימי". ובכלל, "ספר הדקדוק הפנימי" הוא, לטעמי, מפתח להבנת תפיסותיו הספרותיות, הנפשיות והאידאיות של גרוסמן.
מה נגלה לעינינו בעזרת המפתח הזה?
אהרון, גיבור הרומן, הוא ילד הבורח מבשורה. בשורת בגרותו וגברותו ורִִגְביוּתוֹ, כלומר אדָמִיוּתוֹ האנושית. התימה המרכזית של הרומן היא ההיגעלות והבריחה של אהרון מהמיניות, מהמבוגרים, מהגוף.
התימה מתבטאת, למשל, בחלק הנוגע ללב והקומי בו אהרון מגלה בזעזוע תמונות עירום בבית ותוהה מי הכניס אותן הביתה, כי הרי לא ייתכן שהן שייכות לבית שלו. "אף פעם לא נשמעה אצלם מילה גסה. אף פעם לא נסגרה דלת חדר-השינה של אבא ואמא" (עמ' 39). התימה נוכחת בעוד קטע קומי כשאהרון מתבונן בחתולה מיוחמת ונזכר איך בנעוריה ניסה להפוך אותה לצמחונית, אך לשווא (עמ' 92). היא נוכחת, בדוגמה נוספת, כשאהרון בולש אחר חבריו על מנת לזהות בהם סימני התבגרות לא טהורים ("ולפחות גדעון עוד די טהור, נכון שעם הגֶערגֶעלֶע ועם הקול שלו זה כבר כנראה אבוד" – עמ' 214). והתימה הזו, על הבריחה מבשורת הבגרות, מתגלמת כאשר כמו משמיים נראה שגדילתו של אהרון נעצרת והוא הופך להיות קטן באופן בולט ביחס לבני גילו.
אהרון הוא ילד מוכשר ביותר, עתיר המצאות ונערץ על חבריו, אבל משהו בו נסדק ככל שגילו מתקדם וההתבגרות מאיימת מעבר לפינה. חלק מאימת ההתבגרות נעוץ ביחסו האמביוולנטי כלפי אביו הגברתן. הניגוד בין אהרון שמסרב לגדול לאביו שאוכל שתי ארוחות צהרים בשריות, לפני עבודתו הפיזית המאומצת, שתי ארוחות המוגשות לו בידי שתי הנשים המתחרות על לבו וגופו, האֵם ועדנה בלום השכנה – חשוב ברומן.
*
אבל הניגוד בין אהרון לאביו הוא גם ניגוד בין הרהוט לעילג, בין יודע העברית למי שאינו שולט בה. באחד הרגעים החזקים בספר מכריח האב את הבן הצמחוני לאכול בשר וגם לכנות את המִמְלָחָה באופן בו היא מכונה בפיו שלו: "עכשיו תשמע אותי טִילִיגנַאט: תפתח את האוזניים ותשמע טוב טוב: זה קוראים אותו מהיום 'הזה של המלח', שמעת?" (עמ' 195).
כי כן, "ספר הדקדוק הפנימי" הוא גם ספר על הולדתו של אמן המילים, של סופר (בהנחה שהגיבור ישרוד את ילדותו; דבר לא ודאי לקורא, כשנסגר עליו הדף האחרון על הרומן). "אהרון עוד יהיה לנו א-מן! טיליגנאט!" (עמ' 11), חושש האב בפתח הרומן. הדקדוק הפנימי, המונח עצמו, הוא, למעשה, הנוסחה הייחודית, שמולידה את האמן הנבחר והיא גם מקור אסונו ("בַּדקדוק הפנימי ביותר שלו, של נוסחתו, של הצופן שלו, […] שכשם שאהרון היה קצת נבחר עד שהחלה הצרה שלו, כך הוא נבחר גם כעת, מאותו מקום בוקעים הדברים, ומן הבחינה הזו היה באסון היגיון מחשכים נפתל אך מובן מאוד לאהרון: היה זה האסון שלו" – עמ' 288).
בהקשר זה – היות הרומן רומן חניכה לאמנות – מאלף הקשר בין הציטוט בפתח הרומן, שנלקח מטקסט חניכה לאמנות של רילקה, "מכתבים למשורר צעיר", והמדבר על "הרבים מאוד" שחיים את "הרָז" באופן "מסולף ורע" ומעבירים את הרז הלאה "כִמְסור מיכתב חתום", לבין הופעת הקטע הזה עצמו בגוף הרומן, בעיבוד ייחודי של גרוסמן, כשה"רז" הופך ל"זר". אהרון מסתובב ברחובות ירושלים העולצים ביום העצמאות 1967 ומהרהר בחוגגים הרוקדים ומתענגים על גופם. "היבהב בו, בחוש חריף של ישיש בן ארבע-עשרה וחצי, שגם הם, הרוקדים מולו, כל הרוקדים, אומללים כמותו. שזה שיש לו גוף הוא בעל-מום, שאפילו התענוג הזה שהם מתמסרים לו, וחדוות הייחום הזו […] יהיו להם רק כעין פרס ניחומין נפלא, ובכל זאת זר, לעולם זר ובוסרי […] כך, כמיכתב חתום, יעבירו אותו לזולתם" (עמ' 285). במילים אחרות, משמעות הקטע היא שהחוגגים את הגוף זרים לרז גופם, רז שגלוי אולי לאמן, הרז עליו דיבר רילקה.
*
אני מבקש להדגיש שיש קשר הדוק ב"ספר הדקדוק הפנימי" בין שנאת הגוף של אהרון לתשוקה למילים. המילים נתפסות על ידי אהרון (והסופר שמאחוריו) כניצבות בצד הטהור של המציאות, הצד הלא גופני. אמנם כשהן כתובות כהלכה וגם אז לעיתים הן זקוקות לטיפול מטהר.
שגיאות הכתיב בתחתית תמונות העירום שהוא מגלה בביתו "קוממו את אהרון וגרמו לו דיכדוך רב יותר משגרמו לו התמונות עצמן" (עמ' 32). ומצד שני, אם יודעים להשתמש במילים נכון, הן "מתערטלות מכל עטיפותיהן הגשמיות" ומטוהרות, מטוהרות כמו ישעיהו מטוהר השפתיים, "ונוגה חם מתפשט, נפוג לאיטו בחלל הפה, הנה נגע זה על שפתיך וסר עוונך, וחטאתך תכופר" (עמ' 217).
כשהוא הולך בחוצות ירושלים, באותו ערב יום העצמאות 1967, בתקופת ההמתנה המתוחה, אהרון שומע את השיר "הורה ממטרה". הוא מהרהר כיצד יטהר את מילותיו של השיר ואו אז יכניסן "פנימה": "רון קילוח בצינור, צינורות עורקי הנגב, קילוח, מילה יפה, אבל מקלחות משותפות, ויש גם קילוח של דם, ובזהירות רבה הוא נוטל את 'קילוח' מתוך בְּליל הרעש, מקלף אותה בעדנה, לוחש לתוך עצמו, חוליק, חוליק חוליק, שבע פעמים בכוונה גדולה, מן הסוף להתחלה, בפה סגור, שלא יחדור לתוכו ברגע זה אפילו שמץ מזוהמת החוץ, מן הקולות וריח העשן וההמונים, וכך, בטהרה, מפשיט ומערטל את מעטה האבק והזיעה מקילוח […] מצפין בתוכו פנימה" (עמ' 279).
*,
תפיסת העולם של אהרון על "הגוף השנוא", "הגוף התותב" (עמ' 267); על המבוגרים ש"כל מה שהם נוגעים בו מזדהם" (עמ' 252); מלוּוה בשלל פגיעות עצמיות בגופו לאורך הרומן. עקירת שן בעזרת דלת של מקרר; שבירת יד רצונית; עצירת דם בפרקי ידיים ורגליים; ולבסוף אולי התאבדות, הבנה שאולי "המוות הוא הנכון" (עמ' 255-256). אבל חשוב לשים לב שהרומן אינו רק רומן פסיכולוגי על התמוטטות נפשית של נער, כי אם גם רומן רעיונות, הפורש תפיסת עולם מטפיסית, תפיסת עולם עמוקה ומאתגרת. זו תפיסת עולם דואליסטית, על צמדי ניגודים מקבילים של טהרה מול טומאה; נפש וגוף; מילים ודברים; אמנות וחיים; ילדות ובגרות; פְּנים וחוץ. "אבל הנשמה זה הרי הוא, זה הוא. וזה המקום הפנימי שלו. התמצית שלו […] כן, אצלו הנשמה היא מה שפעם הוא היה, היא הילדות שלו" (עמ' 300).
כשחברו הטוב של אהרון, גדעון, שואל את אהרון בקוד האם יעלי, ששניהם מאוהבים בה, "כבר לובשת 'חית'?", אהרון מזדעזע אפילו מלשון נקייה כזו לחזייה. הוא "נצרם מן הגסות שבשאלה". אבל הדבר נובע, יודע אהרון, מכך שגדעון לא חי בפנים, בטוהר, כי אם "בחוץ": "הרי משלמים איזה מחיר כדי להיות שם, בחוץ, ומוכרחים להקריב משהו כדי להיות מסוגלים לומר מישפט כזה" (עמ' 236).
כמובן יש פְּנים שהוא בעצם חוץ, כאלה הן הבלוטות המופקדות על ההתבגרות: "יש אנשים שקיבלו פתאום כשהיו בגיל שלו, פקודה כזאת מבפנים, מאיזו בלוטה, ולך תתווכח ותתחנן. כי הרי גם המבפנים הוא קצת מבחוץ" (עמ' 253).
*
על אף מורכבותו הרעיונית הרבה יש לציין שהרומן ממריא כאשר הוא מוחש כטבעי, בעיקר כשהוא מתאר בשפתו העשירה, הווירטואוזית, בעזרת סמיכותם של פרטים רבים שנבחרו בקפידה ושל הלשון המנופה המתארת אותם, את המחנק של הילדוּת. חלקים לא קצרים ברומן אינם טבעיים. הם מבריקים, לשונית ותוכנית, הם סופר-אינטליגנטיים ומורכבים לעילא, אך הם מוחשים כמאומצים ושכלתניים, מוכוונים באופן מודגש מדי לעסוק בעמוק, ב"רָז". כך הדבר בעיקר בחלק הארוך שבו סוטה הרומן מהמיקוד באהרון ומתאר את האב הנשכר להרוס את קירותיה של השכנה הארטיסטית עדנה בלום. החלק הגרוטסקי הזה מעט מלאכותי.
*
גרוסמן הוא "צופה לבית ישראל", סופר שמעורבותו הפוליטית מרכזית. הוא הנביא שקרא "הנני שְלָחֵני" וששפתיו טוהרו בריצפת האש ששלח האל ביד השׁרף. מאז "הזמן הצהוב" (1987), לכל המאוחר, דעותיו הפוליטיות של גרוסמן נוכחות במרחב הישראלי. מהו נאום "החלולים" שלו אם לא נאום של נביא בן זמננו?
גם ביחס לכך ניתן ללמוד משהו מ"ספר הדקדוק הפנימי".
גרוסמן בחר לסיים את ספרו סמוך ממש לפרוץ מלחמת ששת הימים. אהרון המיוסר, החושש מהתבגרותו, בקושי ער לאותות הרבים של המלחמה הקרֵבה, שהסופר מפזר בספר מאחורי גבו להגברת האירוניה. האירוניה היא הסערה הפרטית אל מול הסערה הציבורית. אבל אולי יש כאן עוד רובד אירוני? אהרון המסרב להתבגר אולי משול לרצון הפוליטי להישאר בתקופת הילדות של המדינה, המדינה הטהורה שהייתה כאן עד 67. הרי גם הארץ טרום 67 הייתה קטנה מאד, זעירה, ממש כמו אהרון: "מפה גדולה ומקומטת של המזרח-התיכון תלויה על הקיר, ואת ארץ-ישראל כמעט אי אפשר לראות בה: זערורית כל-כך. כאילו הצטמקה עוד יותר, אולי בגלל המיתון, אולי בגלל כל המצרים והסוריה וירדן ולבנון, שמתנפחות כעת מסביב לה" (עמ' 297). ואילו גדעון, החבר הקרוב של אהרון, שפתאום בגד וגידל שפם, שפתאום בגד וגנב ממנו את יעלי, גדעון זה מייחל למלחמה הקרֵבה: "גם מרחוק ידע שגדעון נואם להם על המלחמה, רק זה מעניין אותם עכשיו, שכבר תִקרֶה להם וגמרנו, וגם ניחש מה גדעון אומר, איך צריך להכניס לערבים האלה פעם אחת ולתמיד […] חתימת השפה ההיא נראית מרחוק כהה וצפופה יותר, והגבות שלו כבר כמעט לגמרי מתחברות" (עמ' 303).
אולי "ספר הדקדוק הפנימי" גם מלמד אותנו – ולאו דווקא לכך כיוון הסופר במודע – כי הניסיון להישאר טהור, קטן, מחוץ לתחרות במכוון, עם כל היותו ראוי להערכה, יכול להיות לא הישרדותי לא רק במישור הפרטי.
מבקר חופשי 