שתי הערות תרבותיות סותרות, או סותרות רק לכאורה:
השיר "יש כאן יותר מזה" של חנן בן ארי (שבוצע גם עם חברי זהו זה) מסביר משהו על זרמי המעמקים של התרבות בכלל ושל תרבותנו בפרט.
קודם כל אומר, בייחוד בגלל שכתבתי בעבר נגד האופטימיזם האמוני של בן ארי בשיר "החיים שלנו תותים", שזה שיר יפה, אולי אפילו יפה מאד.
אבל מעבר לזה: הוא גם שיר מרשים במילותיו, "נכון".
וזה העניין: באופן אירוני, בכוחות שפעם קידמו את ההומניזם – השמאל, החילונים, הליברלים – שוטפים כיום כוחות פוסט הומניסטים גדולים (בגלל תפיסות מדעיות או פסאודו מדעיות על מהות האדם; בגלל נזקי האקלים שגרם להם האדם; בגלל גל פוריטני אנטי יצרי ששוטף את השמאל, "דכאוניות" קודרת-נוצרית ועוד), ואילו דווקא בזרמים דתיים, שפעם, בטח בגרסאות הנוצריות אבל גם אצלנו, השפילו את גאוות האדם, הציבו אותו כנכנע וכאסיר תודה (בדיוק מה שגיניתי ב"החיים שלנו תותים"), צומחת תפיסה הומניסטית המאמינה במותר האדם, ב"יש כאן יותר מזה" (בגלל תפיסת "הנשמה"; בגלל תפיסה שהעולם הוא טוב במהותו, "והנה טוב מאד", ועוד).
כך הפכה דווקא הדת, כיום, באגפים שלה. מֵגֵנה של ההומניזם! ובכך לבעלת ערך פרוגרסיבי בהחלט (סליחה על הביטוי)!
כל זה בא לידי ביטוי מעניין ביותר בשיר של חנן בן ארי. הפזמון הוא מתהילים ומתפילת "ונתנה תוקף", והוא מבטא עמדה אנטי-הומניסטית דתית אופיינית. "אדם להבל דמה", "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר" (כמובן, בתהילים בפרט וביהדות בכלל, בטקסטים אחרים, נעוצים שורשי ההומניזם גם).
אבל הבתים הומניסטיים לעילא. למשל:
יש בי יותר מהקול הזה
הצרוד הזה, הנסדק
מתחת לכל המחשוב הזה
הדי.אן.איי המדע המדויק
יש כאן יותר מזה
יש כאן יותר מזה
בקיצור, שימו לב אל הנשמה!
*
אגב, לחבריי במחנה הליברלי (שאני כולל את עצמי בתוכו), אני אומר: גם טקטית, אי אפשר לנצח במלחמת הרעיונות ללא רעיון מלהיב, ללא ניסוח של ניאו-הומניזם חדש. אתה לא מנצח בקרבות כשאתה משפיל את החיילים שלך (בנוסח המדעי או ה"אקלימי"-פוריטני של "אדם להבל דמה").
*
ובהיפוך מסוים. כתבתי בעבר ללא התפעלות גדולה על "לחסל" של וולבק (כמובן, גם רומן חלש יחסית של וולבק טוב יותר מרוב מה שנכתב).
בקריאה שנייה התרשמתי יותר. ואחת הסיבות לכך היא הדבקות המרשימה של וולבק באבסורד, הסירוב לנחמה הדתית.
וולבק הוא סופר שהבעיה הדתית מעסיקה אותו מאד. זו אחת מהסיבות להיותו סופר מרכזי. אבל, כפי שהוא אמר לברנאר אנרי לוי, בדת יש אך ורק יתרונות – אך מה אעשה שאיני יכול להאמין? ביצירות אחרות, ו"כניעה" בראשן, היחס לדת אוהד. דווקא ב"לחסל" חוזר וולבק לדבקות נוסח קאמי באבסורד. הדת היא דבר יפה מאד, אבל כשפול הגיבור גוסס בגיל חמישים, בדיוק שהתחילו היחסים בינו לבין אשתו להשתפר, הוא רוצה לצרוח על אחותו הדתית על אמונות ההבל שלה.
שימו לב אל האבסורד!
מבקר חופשי 