השבת החטופים שמצויים בידי חמאס הוגדרה על ידי הממשלה כאחת משתי מטרות המלחמה. תודעת שִביים כמעט אינה משה מתודעתו של כל ישראלי, ולמצער אל לה למוש.
המשפחות עושות כל שביכולתן על מנת להשיב את אהוביהן וזה קורע לב, מובן ומוצדק לחלוטין.
אבל במישור הציבורי מתעורר ויכוח האם כל מחיר (רלוונטי) מוצדק על מנת להשיב אותם, כולל המחיר שסביר שיתבע חמאס שיהא לא רק שחרור כל האסירים הפלסטינים, אלא גם ערבויות או מנגנון להפסקת הלחימה בעזה. או, שעם כל הכאב הנורא, יש להציב גבול עליון למחיר שייתבע על שחרור חטופינו.
איני מקנא במקבלי ההחלטות שנדרשים לסוגייה הזו ואיני מעז להביע עמדה ביחס אליה בייחוד כאשר אינני יודע את כל העובדות הרלוונטיות שניתן לדעת בצד הישראלי. אביע את דעתי במפורש רק ביחס לתסריט אחד: אם בעתיד, שחרור החטופים יהיה כרוך בהותרת סינוואר ונאמניו בחיים, אך מחוץ לרצועת עזה, בנוסח של יציאת ערפאת בביירות ב-82', *וכשישראל שולטת ברצועה ומבערת את תשתית ושלטון החמאס בה*, אני חושב שצריך יהיה להכריע בעד השבת חטופינו, למרות הויתור הלא זניח כלל של הותרת סינוואר ונאמניו בחיים.
אני מבקש להלן רק להעיר כמה הערות בנושא ובכך גם למחות על נטייה לראות במחלוקת הזו, באופן בלעדי, מחלוקת בין "רגישים" ו"מוסריים" ומי שרואים "בני אדם" לפני ישויות לאומיות לבין אטומים ומשיחיים ולאומנים, כביכול, שסוגיית "הזקפה הלאומית" מעסיקה אותם יותר מחיי אדם פשוטים, או אף, בפשטות יתר, מחלוקת בין מתנגדי הממשלה שמשלה פה עד ל-7.10 לאלה שתמכו בה, זיהוי שמקבל עידוד תת-ספי מעריכת הפגנות במוצ"ש בעד השבת החטופים, במתכונת שמזכירה את הפגנות קפלן.
אמנם יש להודות ש*יש* קשר מסוים בין היתרונות והחסרונות האופייניים לימין ולשמאל בישראל, לבין העמדה שנוקט היחיד "השמאלי" או "הימני" ביחס לסוגיית החטופים. דהיינו, אכן יש קשר מסוים בין ההומניזם הליברלי הנעלה, הממוקד ביחיד; כמו גם בין הנטייה הילדותית להשגת שקט ורווחה ושלום עכשיו, בכל מחיר, ולעזאזל העתיד; כמו גם בין הנטייה הנרקיסיסטית להתהדרות במוסריותך הנעלה (virtue signaling), שמאפיינים את השמאל ומחנה השלום, לבין תמיכה בשחרור החטופים בכל מחיר. כמו שיש קשר בין הריאליזם והפסימיזם; בין הימצאות התפיסה הראויה להערכה של האינטרס הלאומי הכולל; וגם בין הניתוק הרגשי המסוים ביחס ליחיד וחייו, שרווח בחברות אמוניות, שיכולות להתנחם בעולם הבא, באלוהים שבשמיים שלא יזנח את עולמו כליל וב"כלל ישראל", שמאפיינים את הימין, לבין הצבת התנגדות לעסקה בכל מחיר.
ומאידך גיסא, *אין* קשר, כפי שנרמז אולי בשולי השיח, בין הזהות הפוליטית המשוערת של רוב החטופים לאדישות מסוימת כביכול לגורלם. הרי התנגדות לעסקה פירושה המשכת הלחימה וכפי שאנחנו רואים זו מלחמה שרבים מהנופלים בה שייכים לציונות הדתית, כמדומה יותר משיעורם באוכלוסייה, ולפיכך אם היו כאן אינטרסים "מגזריים" חלילה, הרי שאלה היו מנווטים את הימין דווקא לתמיכה בעסקה.
אך בצד כל זאת, הרי הסוגייה המוסרית כשלעצמה, ללא ההטיות הפוליטיות-סוציולוגיות, מורכבת כאן עד מאד.
ובעניין זה אני רוצה להעיר כמה הערות.
הערה אחת נוגעת לשחרור אסירים. הלבטים סביב הנושא הזה נוטים להתמקד בכך ששחרור רוצחים מְשַלֵחַ חיות טרף מסוּגרן; שמשוחררי עסקת שליט, למשל, לא רק שבו לעסוק בטרור (וסינוואר בראשם) באופן כללי, אלא השתתפו באופן פעיל בטבח הספציפי של ה7.10. כלומר, כשאנו מדברים על "כולם תמורת כולם", יש לשער במידה רבה של סבירות, שאנו חורצים את גורלם העתידי של ישראלים, אנונימיים לפי שעה, שייפגעו בידי המשוחררים בעסקה הזו.
אך, למעשה, סוגיית שחרור אסירים עם דם על ידיהם רחבה הרבה יותר. היא פוגעת באופן אנוש בכללים הבסיסיים שעליהם מושתתות חברות אנושיות: לפיהן על עשיית רע יש להיענש. ובמובן הפרקטי: שחרור אסירים שעשו רע לא רק מאפשר היפותטית את עשיית הרע בעתידי *בידי אותם אסירים*. הוא שולח מסר לחברה כולה – ובמקרה הזה לחברה הפלסטינית כולה – שניתן לרצוח או לנסות לרצוח יהודים ובכל זאת לחמוק מעונש. יש כאן השלכה רחבה יותר על נרצחים ישראלים פוטנציאליים, אנונימיים לפי שעה (אך לכל איש יש שם כידוע), מאשר הפגיעה בהם בידי המשוחררים עצמם.
הערה שנייה נוגעת ביחסנו לעתיד לעומת יחסנו להווה, לברי לעומת השמא. טענה מוסרית חזקה בעד הצלת החטופים כעת בכל מחיר כמעט נוגעת לכך שחייהם מצויים בסכנה ודאית כעת. גם אם סביר ששחרור אסירים יביא לסכנה עתידית לחיי ישראלים, הרי שעדיין יש ספק בכך. אולי החמאס ישנה את דרכיו? אולי ישראל תהיה מוכנה יותר בפעם הבאה? אולי ישתנו הנסיבות כולן בעקבות האירוע הדרמטי של המלחמה שבה כבר נהרגו קרוב ל20 אלף פלסטינים? וכולי. גם הטענה של מתנגדי עסקה בכל מחיר, שהפסקת הלחימה כעת לא תאפשר את חידושה של המלחמה בעתיד, כי הניסיון מראה שישראל לא יוצאת למלחמה מיוזמתה, בגלל סיבות פנימיות וחיצוניות כאחת, ולפיכך עסקה של "כולם תמורת כולם" פירושה שחמאס ישרוד את הטבח שערך בנו ובכך יש מסר מסוכן ביותר לדורות: ניתן לרצוח 1200 ישראלים ואיכשהו לצאת מזה, to get away with murder, ובכן, גם הטענה הזו מצויה בעתיד ובספק מסוים, ולא בהווה הוודאי, שבו גורלם של החטופים מוטל על הכף.
זו אכן טענה כבדת משקל, וזו סוגייה מוסרית, שלא לדבר על רגשית, אדירה. אבל גם בעניין זה אני רוצה להעיר הערה אחת. ככל הנראה, הסיבה שבגללה לא המשיך צה"ל בהשמדת החמאס במבצע "צוק איתן" היה החשש של ההנהגה, בראשות נתניהו, מנפילתם של כ400 לוחמים במבצע לכיבוש הרצועה. כלומר, ב-2014, עמד נוכח מקבלי ההחלטות אבדן חייהם הוודאי של ארבע מאות חיילים מול האבדן ההיפותטי של ישראלים בעתיד בידי חמאס.
בדיעבד, כולנו נוכחנו לדעת שהעדפת הוודאי וההווה *אז* – עלתה לנו בקרוב לאלף הרוגים *יותר* כיום.
הערה שלישית: לטובת השבת החטופים בכל מחיר עומדת הטענה שאי השבתם תפגע אנושות בחברה הישראלית, בחוזה הבלתי כתוב של החברה עם בניה (מה גם בניה שנשבו בעקבות מחדל נורא) להציל את חייהם בכל המחיר. הטענה הזו היא טענה חזקה משום שהיא אסטרטגית: אי השבת החטופים יכול לפגוע בחוסן של החברה הישראלית בעתיד. אך מאידך גיסא, צריך לזכור כמה דברים: עסקה להשבת החטופים סביר שתכלול מנגנון שיותיר את החמאס בעזה. היריבים הרוצחים שלנו, למדנו על בשרנו, אינם טיפשים. הם יסכימו לשחרור או בטפטוף כזה שלא יאפשר חיידוש לחימה או בערבויות בינלאומיות משמעותיות לאי חידוש לחימה כזה או בעזרת דבר מה אחר. התוצאה של הותרת חמאס על הגבול, אי מיטוט חמאס, היא, בפשטות, מיטוט הנגב המערבי ("טיהור אתני" בווקית, למתקשים מוסרית) שתושביו לא ישובו וכנראה מיטוט הצפון שתושביו יהססו גם כן לשוב והתחלת מיטוטה של ישראל, שספגה 1400 נרצחים ולא הכריתה את האויב שלה. יש רק להאזין לדבריו המצמררים של החוטף של חן גולדשטיין כפי שצוטטו בכתבה שהובאה בויינט:
"היא אומרת כי לקראת סוף תקופת השבי, אחד משוביה – שאותה תיארה כ"מנהיגם" – פנה אליה והזהיר אותה: אל תחזרי לקיבוץ. אל תחזרי למקום כל כך קרוב לעזה. לכי לתל אביב או צפונה יותר. כי אנחנו נחזור.".
כלומר, אי מיטוט החמאס יכול לחרוץ את גורלם של ישראלים רבים, אנונימיים רק לפי שעה, וגם הינו סכנה אסטרטגית למדינה כולה.
כמו כן, יש לזכור שאי ויתור על החטופים יכול להיעשות גם במבצעים צבאיים. הרי גם באנטבה היה סיכוי לאבדן של כמאה החטופים ושל הכוח המחלץ איתם. אנחנו כמובן שופטים את המבצע לאור התוצאה. אבל לגופו של עניין היה כאן ודאי סיכון רב.
*
כך שהדילמה המוסרית באשר לתנאים להשבת החטופים היא אמיתית ולגיטימית ואינה ויכוח בין מוסריים ללא מוסריים או אינה רק ויכוח בין גישות שונות של קבוצות מובחנות סוציולוגית בחברה הישראלית.
אני נושא תפילה להשבת כל החטופים כולם במהרה לביתם ואלינו.
מבקר חופשי 
תגובות
תודה, אריק, על הדברים. נדמה שכל כך קשה למצוא במקומותינו שיח מדוד, שקול, ומנומק, וכתביך הם אחד מאיי השפיות שאפשר לסמוך עליהם. אני מסכים לגמרי שסוגיית החטופים היא מורכבת, כולה צבועה בגווני אפור מדכא, וקשה לי להבין את מי שרואה כאן שחור ולבן בוהקים. גם אותי הפתיע הזיהוי של עמדות שונות בנוגע לסוגיה עם קווי מחלוקת קודמים של ימין/שמרנות לעומת שמאל/ליברליות, ואני עדיין לא מבין עד הסוף מדוע בן לילה כל קבוצות הווטסאפ ה"שמאלניות" או "ליברליות" או "של המחאה" שבהן אני חבר התמלאו בפוסטים בנוגע לחטופים. בין היתר, אני חושב שזה מעיד עד כמה החברה שלנו מפולגת ו"פרטיזנית" (במובן האמריקאי של המילה): סוגיית החטופים עברה תהליך דומה למחלוקת בארה"ב באשר לחיסונים ולתרופות לקורונה, שנצבעה בצבעים פוליטיים מובהקים.
כמה הערות בנוגע לדבריך.
1. הפריע לי חוסר ההלימה הבולט בין גישתך השקולה בשאר דבריך לבין רשימת הסטראוטיפים: "ההומניזם הליברלי… הנטייה הילדותית… הנטייה הנקיסיסטית… הריאליזם והפסימיזם… תמיכה ראויה להערכה… הניתוק הרגשי המסוים…". אולי נכון לדבר דווקא על הנטייה הפרימיטיבת להשגת נקמה עכשיו בכל מחיר ולעזאזל העתיד, אל מול התפיסה הראויה להערכה של האינטרס הלאומי הכולל, שמודאג מחיי כל אזרח ואזרח? אני לא חושב שהסטראוטיפים שאני מציג עדיפים על שלך, אלא שעדיף לא להיכנס להצגה כה שטחית ומוטה של עמדות ערכיות מורכבות וולידיות. בפרט, חשיבה ילדותית, virtue signaling, ניתוק רגשי, וגם חשיבה רציונלית, אינרטסים ראויים להערכה, וערכים נעלים קיימים גם ב"ימין" וגם ב"שמאל" (ואני אפילו לא מתחיל לדון בכמה שתי המילים הללו התנתקו ממשמעויותיהן המקוריות ואיבדו קוהרנטיות מעבר אולי למרכיבים עמומים בזהויות שבטיות מסוימות, וליעילותן בשיווק של פוליטיקאים ומפלגות).
2. עניין ששופך אור מסוים על הקשר בין חלוקת "ימין"/"שמאל" לבין העמדות בסוגיית החטופים הוא ההיפוך המעניין במיצוב העמדות כשמדובר במבצעים לחילוץ גופות חטופים/חיילים: דווקא הצד שנוטה לתמיכה בשחרור חטופים בכל מחיר גם נוטה לראות בסיכון והקרבת חיילים לצורך חילוץ גופות כאיוולת, והפוך בצד השני. עמדות אלה מסתדרות עם חלק מהסטריאוטיפים הנ"ל יותר מאשר עם אחרים. בפרט, הן מסתדרות עם ההסבר של גישה הומניסטית שמקדשת חיי אדם מעל לכל, אל מול גישה דתית אשר, כפי שתיארת זאת, מתנחמת בעולם הבא ולכן יכולה לסבול מות קדושים במסגרת מלחמת דת, אך חשוב לה להקפיד על דיני קבורת מתינו. אני לא טוען שזה בהכרח ההסבר — אפילו חלוקה ברורה לשתי קבוצות מובחנות אין כאן — ובכל זאת אני מוצא את הפער בין היחס לחטופים חיים ולגופות אומר דרשני.
3. חסר במאמר הקשר חשוב ביותר של הדיון הציבורי בנושא, והוא הממשלה והמנהיגים שאחראים על טיפול בעניין החטופים, יחסם ומעשיהם בנוגע לסוגיה, ואי האמון שהם זוכים לו (ורבים יאמרו — קנו בצדק) בקרב חלקים נרחבים בציבור. מן הסתם יש המחזיקים בעמדות הקצה בשני הצדדים ("עסקה בכל מחיר" מול "לעולם לא עסקה, בשום מחיר"), אך מן הסתם הם מיעוט. הרוב נמצא במקום כלשהו באמצע על ספקטרום המחירים הראויים לעסקה. אך רבים מאוד (וגם כאן רלבנטית החלוקה לגושי ימין/שמאל) לא סומכים שהאינטרסים של הממשלה נקיים בעניין הזה, שהממשלה בכלל שוקלת את הרווחים והמחירים ה"ממלכתיים" שיהיו לחברה וללאום (בניגוד לרווחים ומחירים פוליטיים אישיים). בפרט, אני חושב על הקולות שהיו נגד עסקת הילדים והנשים שהייתה, קולות שנשמעו גם בקבינט המלחמה (לפי הדיווחים אני מבין שאלמלא אייזנקוט העסקה כנראה לא הייתה יוצאת לפועל). ובאשר לעסקה הזאת, אני חושב שאפשר להסכים שמדינת ישראל לא שילמה מחירים נוראיים — בוודאי לא את המחירים שאתה מונה בדבריך — והרווחים היו… אין לי מילים לתאר אותם. מדהימים? לא יסולאו בפז? קדושים ממש? כל התשובות ואף יותר.
4. הגישה ש"העדפת הוודאי וההווה *אז* – עלתה לנו בקרוב לאלף הרוגים *יותר* כיום" מניחה דטרמיניזם היסטורי שאין לנו כל סיבה להאמין בו. אולי אפשר היה לחסוך בחיי אדם גם אז וגם כיום אם "העדפת ההווה אז" (אי כניסה קרקעית) היתה מלווה בצעדים דיפלומטיים להחלשת החמאס ובידודו, בצעדים צבאיים מסוכנים פחות לחיילינו "בין המערכות" (צעדים שלא ננקטו בין היתר כי היו מנוגדים למדיניות פיוס החמאס), או לכל הפחות באי העברת מזוודות הכסף. ואם הכישלון הצבאי לא היה כל כך קולוסאלי — למשל צה"ל היה משאיר כוחות הגנה על הגבול ועל ישובי העוטף — ההתקפה אולי לא הייתה נמנעת אך מחירה היה יכול להיות קטן בסדרי גודל. יש היום נטייה לקחת אירועים ספציפיים מהעבר, לבודד אותם, ולתלות את כל האשם בהם: הסכמי אוסלו, ההתנתקות, הימנעות מכניסה קרקעית, ומן הצד השני יש שיוסיפו לרשימה הזאת את מדיניות הכלת החמאס כולל מזוודות הכסף. אך כמו תמיד אין לנו פתרונות טובים לבעיית ה-credit assignment (איך להעריך את התרומה שכל אחד מרכיבי ההיסטוריה תרם לתוצאה הסופית). לכל מדיניות ברשימה הנ"ל היה הגיון פנימי, ולו היינו דבקים בו ולא סוטים ממנו יתכן מאוד שלא היינו מגיעים ל-7.10 (כן, יש אפילו הצדקה מסוימת לגרעין הפילוסופי של טענת ראש הממלשה ותומכיו שכל האחריות על הכישלון מוטלת על מערכת הביטחון, שכן לו צה"ל היה מספק מודיעין מהימן ופורס את כוחותיו בצורה אחראית מדיניות מזוודות הכסף לא הייתה מתפוצצת לנו כך בפנים. כמובן שלא ניתן להסיק את החלק הראשון של המשפט הקודם מהחלק השני, וגם את החלק השני אני לחלוטין לא קונה, אבל אני מבין מדוע אפשר לראות את הדברים כך).
אופס, סליחה שפרסמתי את התגובה פעמיים. דווקא הגרסה הראשונה (לא זאת שאני מגיב לה עכשיו) היא העדכנית יותר מבין השתיים. אודה לך אם תוכל למחוק את התגובה השניה, וגם את התגובה הזאת לתגובה…
בהמשך לדבריך, יש עוד נקודה חשובה שמשום מה לא מתייחסים אליה:
ההשלכות הביטחוניות והקיומיות ההרסניות שיש לשחרור מחבלים שיקבלו חסינות ממעצר חוזר או חיסול (כוונת החמאס היא גם, צריך להזכיר, למשתתפי הטבח עצמם שנתפסו בחיים!) יהפכו את החיים במדינה לגיהנום לא רק למי שנמצא בה עכשיו ומתלבט לגבי עסקאות כאלה, אלא גם למי שישוחרר מעזה ויוחזר הביתה.
איזה מין "בית" זה יהיה, אם השחרור נקנה במחיר הפיכתו לסוג של מחנה השמדה? האם מישהו עושה חסד עם החטופים בכך שהוא משיג את שחרורם אגב הריסת העתיד שלהם? זה כבר לא סתם virtue signalling, אלא אלטרואיזם סוריאליסטי, שכדי להשיג את ההיי של ההרגשה המוסרית הנעלה מחסל את מי שהוא מתיימר להציל.
יום לפני פרסום המאמר שלך פרסמתי מאמר סאטירי שעניינו בדיוק האבסורד הזה:
איזה טיעון מוזר, דן. סביר שלשחרור מסיבי של מחבלים יהיו מחירים קשים, בין היתר בחיי אדם. יתכן (גם אם לא מחויב המציאות) ששחרור מסיבי של מחבלים יהפוך את החיים במדינה כאן לקשים ביותר. נניח לרגע אפילו שאני קונה את תסריט הבלהות הסטירי והמוגזם שלך. אז הטיעון הוא שבתסריט כזה אותו חטוף משוחרר ילמד על המצב ויגיד: "ואללה, היה לי טוב יותר בשבי החמאס. מי ייתנני ואוכל לחזור עכשיו למנהרות, לעינויים, לאונס, למוות האיטי בייסורים"? ולו החטופים שמתו כי לא שחררו אותם בזמן יכלו לדבר, היו אומרים: "טוב מותנו בשבי על חיים במדינת ישראל שבה שוחררו גם כל מחבלי החמאס"?
אתה טוען שעסקת שבויים תחסל את מי שאנחנו מתיימרים להציל, ולכן עדיף *להם* שניתן להם לסבול עינויים בשבי החמאס עד למותם שם. אני חושב שאני יכול להחזיק בדעה שהשחרור ייטיב *עם המשוחררים עצמם* מבלי להיות "אלטרואיסט סוראליסט שמחפש היי מוסרי". לי נראה שהטענה בשם החטופים שעבורם מותם האכזרי עדיף על פני שחרור — טענה זאת אינה אלא אטימות רגשית קיצונית שכדי להשיג את ההיי של רציונליזציה למעשה מורכב מאוד מבחינה מוסרית מחסלת את מי שהיא מתיימרת לפעול לטובתו.
אני לא כותב את הדברים כדי לנקוט עמדה לכיוון זה או אחר בנוגע לעסקת שבויים — מסכים לגמרי עם דבריו של גלסנר שזו ללא ספק סוגיה מורכבת מבחינה מוסרית, ביטחונית, חברתית, ואני לא רואה איך אפשר לטעון משהו בעניין בבטחון ללא ידע שאין ברשותינו. אבל בוא נדבוק בטיעונים אמיתיים ולא ננסה להיאחז בכל בדל מחשבה מתחוכמת לכאורה שתומכת בעמדתנו.
שלום אורי, תודה על התגובה – מאחר שכתבת אותה גם באתר שלי, עניתי לך שם.