מבקר חופשי

לשלום והצלחת לוחמינו האמיצים, להשבת חטופינו, ולהבדיל, למיגור אויבינו הרוצחים.

*

הביקורת פורסמה לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות".

—

עבודה פיזית מאומצת, אלימות, ציד, חיות משק, לקוניות, חשדנות כלפי נשים, יחסי יריבות ביביליים בין אחים, דדי אישוז גבריים, חספוס, לכלוך, ג'ינס, טבק, מכוניות במוסך, נחשים, תאונות עבודה, התאבדות, אלכוהול, קשיחות שברירית, גילויי עריות, ביביליים גם כן. בקיצור, מה שהורגלנו לתפוס כפרוזה אמריקאית קלאסית. יש לסחורה הזו קונים. קונות.

מדובר בדבר האמיתי, חשוב לומר. כלומר, בכתיבה אותנטית. לא בחיקוי של חספוס, בחיקוי של קשיחות שברירית, לא בג'ינס מותגים "קרוע". ואחזור לנקודה זו בהמשך. מדובר גם בכתיבה מרשימה ובעלת ערך. אבל אני לא אוהב אותה. היא גם לא *מאד* מרשימה, לא *מאד* בעלת ערך. גם אם מאד אותנטית.

בריס פנקייק חי 26 שנים בלבד. הוא נולד במערב וירג'יניה, אזור מעט נחשל ולא מתוחכם, וכנראה התאבד ב-1979 (משפחתו סבורה שהייתה זו תאונה). בחייו הקצרים פרסם שנים עשר סיפורים קצרים, רובם במגזין האמריקאי החשוב "אטלנטיק", וסומן כקול מבטיח. קובץ סיפוריו שאוגד אחר מותו היה מועמד לפוליצר וסיפוריו נחשבים למופת של סיפורים קצרים.

ואכן יש בהם משהו. גיבוריהם הם גברים צעירים למשפחות חקלאים עניות שלא מצליחים להיחלץ ממקומות הולדתם. כמו הגיבור של "טרילוביטים", קוֹלי, שמתעניין במאובנים שהוא מוצא באזור מגוריו אבל כנראה לא ילמד לעולם גיאולוגיה באוניברסיטה. קולי, בן למשפחת חקלאים כושלת שסוחר נדל"ן מנסה לשכנעה לעקור לעיר אקרון. יש כוח בסיפור, בתיאור נטורליסטי של ציד צב מים למאכל ("אני מושך אותו למעלה ורואה שהוא נשכן. הצוואר הקצר שלו מעוקל אחורה והוא מנסה לנשוך את הצלצל. אני מניח אותו על החול ומוציא את הסכין של אבא"), בתיאורים אימפרסיוניסטיים דקים של אור וערפל, תיאורים שחוזרים בגוונים שונים בסיפורים רבים ("הגשם מטפטף, וכשהוא נספג לצנן את האדמה, הערפל מתרומם. הערפל מסלסל רוחות רפאים קטנות לתוך הענפים והערוצים"). קולי שכמהַ ליפה מהתיכון, ג'יני, שעזבה ופתאום שבה ורק רוצה "ליהנות קצת", לפני שתברח שוב מהפרובינציה. בפרוזה טובה, שמכסה לעיתים את העיקר בצורה מתוחכמת, לעיתים אולי מדי (בסיפור אחד החמצתי שמדובר על רוצח סדרתי; דבר מה שהבנתי רק מאחרית הדבר), בקצב טוב ובחדוה צנועה של פרוזה שלוכדת כהלכה מלאכות גבריות, מתואר גיבור אחר גיבור. איש הדוברות שמבלה את ליל השנה החדשה בחברת נערה מסכנה שהפכה לזונה; סקיווי, ששש לקרבות אגרוף וצד ארנבות להזין בהם את נפשו; אוטי, ילד אומנה לאב משפחה אלים שבעקבות תאונת דרכים מנודה מביתו הלא אהוב; הוליס, בן לא אהוב כמו עשו שמטפל בהוריו לעת זקנה גם כן כמו עשו. ויש גם כמה גיבורות נשים, המוקפות ומקיפות יצריות ואלימות, כמו אָלֵנָה שחבר שלה מתגלה כרוצח.

אז מדוע איני אוהב את הכתיבה הזו? אולי, אם להיתלות באילן יהודי גדול, כמו ליונל טרילינג, המבקר היהודי-אמריקאי הדגול, אני לא אוהב את ההערצה של הפרוזה האמריקאית לכוח, לפיזיות, לפשטות יתר (טרילינג, במסה מפורסמת, ביקר את ההערצה לתיאודור דרייזר). יש כאן, למשל, סיפור שמזכיר סיפור מפורסם של קארבר (שנכתב אחריו), על חבורת גברים שמספרת במסע ציד על שידולה של קטינה בידי כולם, וזאת הם מספרים אחרי מותה של הקטינה בתאונה. הנטורליזם הזה נראה לי צר ונמוך במכוון ולא מעניין. ואולי, למרות יופייה, הכתיבה הזו פשוט אינה מתוחכמת מספיק. אליס מונרו, בסיפור קצר מ-1967, "הקאובוי של האחים ווקר", השתמשה באירוניה של נוכחות העידנים הפרה-היסטוריים בתודעת הדמויות בצורה מורכבת בהרבה, מהשימוש שעושה פנקייק בנוכחות הזו ב"טרילוביטים".

אבל אפשר בהחלט ליהנות מהספר הזה. ואני רוצה להקדיש את זנב הביקורת לסוגייה מעניינת וצדדית. פנקייק הושווה לויליאם פוקנר ולפלאנרי או'קונור, כלומר לסופרים הדרומיים (מערב וירג'יניה, למרות מיקומה, נחשבת על מדינות הדרום). אך יש לשים לב שהוא נולד שני דורות אחרי פוקנר (1897) ודור אחד אחרי או'קונור (1925). למעשה, פנקייק ניצב על סיפו של העידן שבו כבר אי אפשר לכתוב כתיבה דרומית לא מודעת לעצמה, כלומר על סיפו של העידן שבו השיעתוק הטכני של כלל הקיום הפך לנוכח בכל, כך שמגע בלתי אמצעי עם המציאות הפך לקשה. בקיצור, פנקייק ניצב על סיפו של הפוסטמודרניזם. ואילו האריך ימים ספק אם היה מסוגל לגלם גילום אותנטי ולא מודע לעצמו של החספוס הדרומי (מודעות עצמית הרסנית שיש למשל אצל קורמק מקארתי). המרתק הוא, שבשולי הסיפורים פנקייק מודע לזה. כשסקיווי ניגש לקרב אגרוף הוא פוגש בקאלי, שכותבת באוניברסיטה עבודה על גנגסטרים וחבר ארוך שיער שלה מהאוניברסיטה מצלם את הקרב, למורת רוחו. בסיפור אחר, פרחח לשעבר מעיירה במערב וירג'יניה, חבר של המספר, מופיע בברודוויי, כנראה בגרסה כלשהי של "בחור מוירג'יניה". תודעת השינוי התרבותי הקרב ובא לא פסחה על מספר הסיפור: "בשנת 61', כשהייתי בבית הספר, כל רוק קאמפ מקצה לקצה עברה מרדיו לטלוויזיה".

כך שבשולי הסיפורים יש עדות למה שז'אן בודריאר, בהגזמה פראית אך גאונית, כינה המעבר לתרבות ה"סימולקרה". העולם האותנטי שמתאר פנקייק נמצא רגע לפני כיליונו מעודף מודעות עצמית.